'בוריס גודונוב' - מפגן של קולות ועוצמה

האופרה "בוריס גודונוב" המועלית באופרה הישראלית היא מפגן אדיר של קולות ועוצמה, מופע גרנדיוזי שבו שזורים מוזיקה סוערת ודרמטית, מקהלות וסולנים, רובם גברים עם קולות באס מופלאים.

האופרה נחשבת לאחת מיצירות המופת של המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי. היא מבוססת על המחזה שכתב גדול משוררי רוסיה, אלכסנדר פושקין. היא אופרה על העם הרוסי לדורותיו, עם שנאנק תחת שליטים החושבים בעיקר על טובות ההנאה האישיות שלהם.

העלילה עוסקת בפרשיית דמים מלאת תככים מתוך ההיסטוריה הרוסית (1605-1598) ועוקבת אחר הצאר העריץ בוריס גודונוב. בוריס רדוף בעקבות הרצח הנפשע של דמיטרי שאמור היה להיות יורש העצר.עובדה המאיימת על הלגיטימיות השלטונית שלו ומביאה לסופו הטרגי של הצאר הרודן.

מודסט מוסורגסקי היה אחד מחמשת המלחינים הרוסים הנודעים בשם "החמישה", היה מחדש מוזיקה רוסית. יצירותיו שאבו לא מעט מן ההיסטוריה הרוסית של ימי הביניים, הפולקלור הרוסי ונושאים לאומיים אחרים. לצד התרסה מכוונת כלפי מוסכמות המוזיקה המערבית, הייתה בכך גם שאיפה לזהות רוסית ייחודית במוזיקה. במשך שנים רבות היו יצירותיו של מוסורגסקי מוכרות בעיקר בגרסאות שעובדו, תוזמרו והושלמו על-ידי מלחינים אחרים; ברוב המקרים, אפשר להשיג כיום גם את הפרטיטורות המקוריות.

בשנת 1868/9 הוא הלחין את האופרה "בוריס גודונוב", על חייו של הצאר הרוסי בוריס גודונוב, אך האופרה נדחתה על-ידי תיאטרון מריינסקי. מאוחר יותר, מוסורגסקי שיפץ את יצירתו עד הגרסה האחרונה בשנת 1874. הגרסה המוקדמת נחשבת לאפלה ותמציתית יותר מאשר הגרסה המאוחרת, אם כי גולמית וגסה יותר. ניקולאי רימסקי-קורסקוב תזמר מחדש את האופרה בשנת 1896 ושנית בשנת 1908. האופרה שופצה ועובדה על-ידי מלחינים אחרים, בהם שוסטקוביץ', אשר יצר שתי גרסאות, אחת לסרט קולנוע ואחת לתיאטרון.

בעבר נהגו להשתמש רק בתיזמור של רימסקי-קורסקוב, אך בשנים האחרונות חוזרים אל הנוסח המקורי של מוסורגסקי.

האופרה נמשכת כיום שלוש שעות ובעבר אף יותר.

ההפקה באופרה הישראלית היא רבת משתתפים, מלווה בשתי מקהלות ובזמרים רבים. המנצחת הקנדית קרי-לין וילסון הצליחה להפיק מתזמורת האופרה - התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומעשרות הזמרים שעל הבמה מופע הדור, מושקע , צבעוני ורב רושם. ייתכן שראוי היה לקצר פה ושם ואפילו להאיץ את הפרולוג האיטי שלא מוסיף יותר מידי לעלילה.

התפאורה היא ענקית וניידת, חפה מצבע ברוב המקרים, אך בוהקת מאור התאורה בצורה מלאת הוד. הבמאי פרידריך מאייר-אורטל והבמאית המחדשת אנה קלו מצליחים לשלוט על קהל המשתתפים הרב. הבימוי הוא מוקפד והשחקנים והזמרים מצליחים להשתלב כהלכה בנפתולי העלילה.

פאטה בורצ'ולדזה הוא בוריס גודונוב מרשים באיכות קולו ובמפגן המשחק הראוי שלו. עוד יש לציין את ולדימיר בראון כנזיר פימן, אלכסיי קווניקוף כאיכר, נח בריגר כקצין המשטרה, מיכאיל ניקורוב כמזכיר הדומה, איילה צימבלר כפיודר, אלה וסילביצקי כקסניה, מזיה ניורדזה כמרינה.

מקהלת האופרה ומקהלת בת קול משתלבים להפליא באופרה ומפגינים רמה גבוהה של ביצועים.

מארן קריסטנסן אחראית לעיצוב התפאורה והתלבושות הנאותות.

האופרה אינה מאופיינת באריות או בקטעים מלודיים המשובצים באופרות בדרך כלל, אלא בביצוע ארוך ונוקב, היורד אפילו לפרטי פרטים של כל עלילות אירועי אותם זמנים ומעשים, בליווי שירה ומפגני קול אדירים. אין זו אופרה חמה או מרגשת במיוחד, אבל התוצאה הסופית היא של אפוס לירי הממריא לגבהים ומעניק לצופים חוויה של אופרה מסוג אחר, גם אם לפעמים צונן .