בשבח הסיבתיות ההפוכה

הבטתי בירח, שהמלאך הצליף בו ואמר לו "גדל!", וחשתי הודיה לנוכח חוּטֵי הזְהוֹרית הכסופה שנמשכו ממנו. ובדומה לירח עצמו, אף ההודיה זרחה בעוז רך, מפיצה נגוהות משל עצמה, כאילו בלעתי בטעות איזה גֶרֶם שמיימי. האם רק מקרה הוא ש'הודיה' היא היפוך אותיות של 'דהויה'? ובכן, אני מאמינה שהעברית, הקודמת לקדמת דנא, ידעה את הסוד כאשר הערתה אותו אל האותיות המהופכות הללו: אדם שהפלאים היומיומיים סביבו, מחילזון ועד טוסטר קופץ, אינם מעוררים בו הודיה - דהויה היא ליבתו. אך כאן העסק מסתבך: ההודיה איננה רק תגובה על יפי הבריאה, אלא מהווה כוח חִיות פנימי המאפשר מלכתחילה את ההיקסמות מהעולם, מהזולת ואף מעצמנו. במילים אחרות: אם לא נחוש הודיה, לא נבחין בהוד סביבנו. בלוגיקה קוראים לזה סיבתיות הפוכה: התגובה לתופעה הופכת תנאי לקיומה של התופעה (לפעמים ממש מעניין לִחְיוֹת!).

ואיך כל זה קשור ל'האח הגדול'? ובכן, מה שגורם לנו לסלוד מרוב הדיירים ולאהוד את מקצתם או כְּלוּמָם, הוא בדיוק מה שגורם לנו לסלוד/לאהוד אנשים מחוץ ל'האח הגדול' - מידת ההודיה שבהם (הודיה לא כתכונה בפני עצמה, אלא כ'קרינת רקע' העומדת מאחורי התכונות האחרות): ככל שאדם אסיר-תודה יותר כלפי זולתו, כלפי מילים טובות ומחוות קטנות; ככל שהוא מכיר בערכם ובייחודיותם של היצורים החיים סביבו - אנו נחוש בהודיה הפועמת בו ונראה איזה הוד סביבו. ולעומת אנשי ההוד, ניצבים אנשי ה'עוד'. נותנים להם חפיסת סיגריות והם רוטנים ש"אין מספיק בירות". אומרים להם שהעוגה היא מתנה למישהי והם לוקחים פרוסה "בשביל הפרינציפ". העולם הוא רק שיקוף של צורכיהם, תסכוליהם, עלבונותיהם. מהבחינה הזו, 'האח הגדול' אינה תוכנית בידור אלא תוכנית אֵימָה, באשר היא מהווה דגימה מוצלחת מדי של האנושות הכללית.

והנה, הפתעה: הטיפוסים הילדותיים-וולגריים האלה נעלבו וכעסו נורא כאשר חבריהם לריאליטי כינו אותם אנוכיים. כלומר, אפילו אנשים מרוכזים בעצמם חשים במעומעם שיש קדושה בערך הכלל ומתאמצים להציג את עצמם כפועלים לטובתו. מהבחינה הזו, אפשר לראות ב'האח הגדול' קריקטורה על האידיאל הרוסי-דתי (שהתגלגל באידיאל החלוצי-ציוני) של קדושת החברותא. לפי אידיאל זה, הקרוי 'סוֹבּוֹרְנוֹסְט', החברותא והסולידריות הן תנאי להגעה לחוויה המיסטית. אולי משום כך משתתפת בריאליטי זו אישה דתייה?

אך 'האח הגדול' הוא פרודיה לא רק על התרבות הרוסית, אלא גם על התרבות היהודית. הרי שני מוטיבים מרכזיים בחברותא החסידית - הווידוי בפני הקבוצה והריקוד האקסטטי - הם חלק חשוב בהווי של ריאליטי זו: הדיירים מתוודים בחדר 'האח הגדול' ורוקדים בטירוף ליד הבריכה. הנה כי כן, 'האח הגדול' הוא למעשה מִשְדָר עשיר בתוכני תרבות ודת. תוכנית מוֹרָש (=מחשבה) ולא תוכנית טראש. אולי בכל זאת צריך לזרוק ליוצריה איזה פירור של הודיה.