חברי הכנסת
יאיר לפיד (יש עתיד),
דוד צור (התנועה) ואחרים קראו לפטר את הרבנים הראשיים לישראל הרב
דוד לאו והרב
יצחק יוסף. לא מצאה חן בעיניהם, בלשון המעטה, הודעת הרבנות שמקומן של בנות אינו בצבא.
אלא שהשניים שכחו שאין שום סמכות חוקית לפטר רב ראשי. הרבנות הראשית היא מוסד עצמאי בהחלטותיו וטוב שכך. היא נוסדה עוד לפני שמדינת ישראל קמה, ותפקידה להורות את דעת התורה המסורה מדור לדור. הרבנות אינה חיה מפיהם של פוליטיקאים ואינה אמורה להתחשב בדעתם. תפקידה אינו לרדת אל העם אלא לרומם אותו, תוך גילוי דעתה ללא מורא.
גם לבנות חילוניות
החלטת הרבנות האחרונה אינה פסק הלכה (אולי מתוך אחריות שלא להחשיב את אלה שמתגייסות כחוטאות), אלא אשרור של החלטה קודמת משנת 1951 בתקופת הרבנים הראשיים דאז הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון חי עוזיאל. עצם ההתכנסות לדון בנושא לא באה לשנות את חוות הדעת של קודמיהם בתפקיד, אלא לבדוק האם השתנתה המציאות.
החלטת הרבנות בעניין גיוס נשים לצה"ל אינה מכוונת רק כלפי בנות דתיות, אלא לכל בת ישראל באשר היא. היא קובעת למעשה שעצם ההימצאות של בנות בצבא לוחם משמעה לשים אישה במקום שאינו טבעי לה. הרבנות טוענת כי צבא, כל צבא, מלבד הקושי לשמור בו על צניעות וחיכוך לא-רצוי בין המינים, הוא מערכת קשוחה שמחספסת לא-מעט את אופי המתגייסים לשורותיו. התנהלות זו עומדת בניגוד לעדינות הנפשית הנגזרת מההנהגה היהודית שעניינה "כל כבודה בת מלך פנימה".
כבר בשנות החמישים ספגה הרבנות ביקורת על כך שבהחלטתה היא מבטלת 48% מכוח האדם של הצבא ולא נרתעה מהמבקרים. נזכיר כי לצד החלטה זו מעולם לא ניתנה החלטה לא-אחראית ברוח חרדית הקובעת שמקומם של בני ישיבות אינו בצבא, מה שמאפשר את מילוי מקומן בגברים לומדי תורה במקרה הצורך. גם ברבנות של אז ידעו היטב שלפני שמזדרזים לגייס בנות, יש לגייס משתמטים אחרים שאינם דתיים והיו קיימים כבר בזמנו של בן-גוריון.
"הודעת הרבנות - כפסק הלכה"
את החלטת הרבנות הראשית לישראל כלשונה אימצה המפלגה הדתית-לאומית ("המזרחי") ובשנת 1951 פרסמה את מצע הבחירות שלה לכנסת. בפרק צה"ל נכתב כך:
"הצבא צריך להיות מכשיר ביטחון של המדינה ולהיות חופשי מכל השפעה מפלגתית. סדרי הצבא (שבת, אוכל) צריכים להיות כאלה שיאפשרו לכל אדם מישראל - אף למדקדק ביותר במצוות התורה - לשרת בו בלי פגיעה במצפונו הדתי. הודעת הרבנות הראשית על דבר גיוס הנשים היא בשבילנו פסק הלכה. הרבנות הצבאית צריכה לקבל אפשרות מלאה לפעולה דתית תרבותית בין חיילי צה"ל אשר ייהנה מאמונם ואהדתם של כל תושבי המדינה". יכול להיות ששתיקתו היום של הבית היהודי, ממשיכו הטבעי של 'המזרחי', היא שמאפשרת את העלאת הדרישה המחוצפת מצד לפיד וחבריו לסתום לרבנות את הפה ולמנוע ממנה לחוות את דעתה. חוסר הגיבוי בשתי ידיים מצד
נפתלי בנט לרבנים לאו ויוסף ולמועצת הרבנות הוא אולי זה שמאפשר את ההשתלחות חסרת הרסן, תוך ניסיון לזילות הרבנים מצד לפיד שבוחר להשמיט את התואר "רב" משמותיהם. עצמאותם של הרבנים הראשיים (גם אם פה ושם הם אומרים דברים שאינם מתיישרים עם דעתם של חברים בבית היהודי) חייבת להיות דגל של הבית היהודי. התעלמות ממנה שומטת את הקרקע מעצמאותה הרעיונית של ההלכה בישראל. על בנט וחבריו לעמוד בפרץ ולסכור את גלי הרפש והשנאה ואת ים החירופים והגידופים שמומטר בזעף על הגוף היחיד שמוסמך מבחינת מדינת ישראל להציג חוות דעת תורנית ראויה לשמה.
הרבנים הראשיים אינם לבד. קדם להם ראש רבני ארץ ישראל והרב הראשי הראשון אברהם יצחק הכהן קוק, שספג לא מעט קיתונות של בוז ועלבונות על כך שאינו רוקד לפי חלילם של מתקיפיו. הוא לא התכופף בפני איש גם כאשר דעת-הקהל הייתה נגדו. רבנות אינה שק חבטות בזירת האגרוף של לפיד ודומיו, ומן הראוי שתשיב מלחמה ולא תחריש בתקווה שהמפלגות הדתית יעשו זאת במקומה. במלחמת הדעות הזו עליה להחלץ חושים, להתייצב בזירה ולא להפקיר אותה למחרפים שתאוותם היא לפרק את הרבנות מכל נכסיה ואחר כך להכות בה מכת אגרוף ניצחת, שממנה לא תהיה לה תקומה.
