"בחיי היו רגעים של שבירת לוחות"

מסקנה / מנפרד וינקלר

שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת-
מַעֲשֶׂה סוֹפָנִי
מִדּוֹר לְדוֹר.
שְׁבִירַת הַכֵּלִים במִּקְדָּשׁ
מִדּוֹר לְדוֹר
וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד.

זהו קטע הפתיחה משיר על עטיפת ספרך: "ספירה לאחור". האם היו בחייך רגעים של שבירת לוחות?

בתחנות שונות בחיי שברתי לוחות. כל פעם לוחות אחרים. גם בכתיבה שלי. אני כותב כצורך פנימי.

מדוע צריך שירה בעולם?

זו שאלה שתמיד קיימת. שירה היא חלק מן העשייה הספרותית. שאלה זו שאלו תמיד, גם לפניי. קשה לתת תשובה מוחלטת למה צריך שירה בעולם. שירה היא הבעה, הבעה של בן-אדם, של בן-אדם יוצר.

ספר קצת על ילדותך

היו לי חיים שקטים באזור בוקובינה. היום כבר לא קיימים חיים כאלה. חיינו בכפר גדול, כפר פוטילה בבוקובינה. אז הכפר היה ברומניה, היום זה אוקראינה.

בכתביך דיברת לא פעם על שבירת הלחות. מה המשמעות של זה בחייך?

היו כמה רגעי מפנה בחיי. בחיי היו נקודות שבהן חלו שינויים. רגעים של שבירת לוחות. רגע משמעותי ראשון, הייתי צעיר שרק סיים בית-ספר עממי. עברתי מכפר פוטילה לעיר טשרנוביץ. יצאתי לשם ללמוד בתיכון אחרי שלמדתי יסודי בכפר. המעבר היה משמעותי. המעבר היה לא קל, זה היה ניתוק מההורים והייתי אז בן 14. סוג של שבירת לוחות. סיימתי לימודים לבגרות בקיץ 1941. הייתי מגיע בפגרות הביתה. אבל בשבירת הלוחות התחילו החיים האמיתיים. השינוי היה מסביב, כל אירופה הייתה לקראת שינויים. בכל אירופה התחילה השבירה. לאט-לאט תפסנו שהתחיל זמן חדש, זמן אחר. לימים גילינו שהעולם צועד לקראת מלחמה, מלחמת העולם השנייה.

נולדתי בשנת 1922. כשהייתי בן 17 פרצה מלחמת העולם. התחילה המלחמה. מסביב הנאצים התחילו להתפשט. הרגשנו את השפעת הנאצים הרומנים. הייתה נטייה גם בקרב הרומנים, גם בקרב הרוסים ללכת לקראת היטלר. באותם ימים הייתי מושפע מהשמאל, מהקומוניזם. אחי היה סטודנט שמאלן, ישב בבית הסוהר על פעילותו. היו לי ידידים גם בקרב הקומוניסטים, גם בקרב החוגים הציוניים.

עם השנים הבנתי את צדקת הציונות, עברתי לצד הציוני. הגעתי למסקנה בעקבות הלקחים מן השואה שמקומם של היהודים בארצם שלהם. לכן עליתי ארצה. הצטרפתי לתנועת דרור וגם עברתי הכשרה חקלאית. החלום לעלות התגשם רק כעבור 10 שנים, וב-1958 עליתי ארצה. מ-1964 עד 1981 עבדתי בארכיון הציוני, הייתי אחראי לארכיון של הרצל וגם הייתי חבר במערכת כתבי הרצל. אני זוכר שביקרתם אצלי בארכיון כששוחחתי אתכם על יצירתכם וביקשתם ממני לראות את כתב היד של בנימין זאב הרצל, שבו כתוב בגרמנית "אם תרצו אין זו אגדה".

האם תוכל להרחיב?

ההורים היו אכן אמידים מאוד, עשירים. היו לנו יערות, אדמות. כנער הייתי בעל השקפה אידיאולוגית. נטיתי לשמאל, הייתי קומוניסט. הוריי חשבו כל הזמן מה לעשות למען היהודים, כיצד לראות את הדברים בצורה מפוכחת. היחס ליהודים גרם לשינוי הגדול. התפיסה הנאצית התפשטה. יום אחד במכה היו גירושים מסיביים של יהודים. באותה תקופה למדתי בטשרנוניביץ הבירה. כל האוכלוסייה האוקראינית הגדולה חיה בהרים, והיהודים חיו בכפר. פוטילה הייתה מרכז של רעיון, בכפר היו שלושה רופאים, ארבעה עורכי-דין, כמובן היו קצת משכילים, שני בתי-כנסת, בעיקר 'מתנגדים', היו שני בתי-כנסת יפים. לצידם היו עוד כמה בתי-כנסת קטנים, שטיבאלך קטנים.

מאין באו הוריך, מאיזה חלק של הקהילה?

אימא הייתה מהעיר ברוד בגליציה, אבא היה מבוקובינה. היינו יותר 'מתנגדים'. חיינו בתקופה היסטורית. למרות השוני במקור בין אם לאבא, שני הסבים היו ידידים. שני הסבים היו יתומים מהוריהם והיו חברים טובים.

אבי האבא הרמן וינקלר, הסבא מצד האמא, היה מהעיר ברוד ושמו היה יוסף וילדהולץ, דב סדן היה תלמיד שלו. סבא היה מורה ידוע. אבא שלי היה אמיליאן ברטהולד וינקלר והאימא - יוהנה וינקלר לבית וילדהולץ. אבא למד בווינה לתואר עורך-דין. היינו מבוססים, עשירים. הסבא מצד אימא היה מורה בגימנסיה גרמנית בברוד, וכפי שסיפרתי לכם למד אצלו דב שטוק, דב סדן. באתי לארץ עם ייחוס. כי סבי היה דמות ידועה. יש לי תמונה של הגימנסיה שהסבא השני מצד האם לימד בה. הוא היה חכם, תלמיד חכם. סיפרו לי שכתב ספרים, לא איתרתי ספרים אלה. לא גיליתי אז עניין בזה. במשפחה סיפרו, שהוא המציא סוג של חומר נפץ בזמן המלחמה, הופיע מאמר על כך. לכן הוא היה דמות מוערכת מאוד. שני הסבים היו ידידים מילדותם.

במה עסקו הסבים?

לפי מה שהבנתי, ספריו של סבא מצד אימא היו בתחום הספרות היפה, מחקר הספרות היפה. הוא חקר את שיריו של גתה. שני הסבים היו מורים. הם עסקו במחקר. סבא מצד אימא חקר ספרות גרמנית, היו לו דורות של תלמידים. סבא מצד אבא היה גם מזכיר הקהילה. מבחינה רוחנית תמיד הרגשתי שאני המשך של הסבא מצד האמא. תמיד נטיתי יותר לצד האמא. רוחנית אני דומה לאמא, מבחינה חיצונית - לאבא. אחי גרהרד היה דומה חיצונית לאמא. גדלתי במשפחה מתבוללת ולמדתי בבית-ספר לא יהודי, בית-ספר כללי. לא ידעתי עברית. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי בגרמנית. גרמנית הייתה שפת אם שלי. השירים הראשונים שלי היו בגרמנית, קצת ברומנית.

כיצד התמודדת ומצאת עצמך בין הזהויות?

חלק מתהליך שבירת הלוחות אצלי היה באובדן התפיסה הקומוניסטית ובמעבר לתנועת דרור הציונית. רציתי להציל את חיי, התלבטתי בין הזהויות, נשארתי בתווך בין הזהויות, נדדתי ביניהן. גם כשהצטרפתי לתנועה הציונית והייתי חבר בה, עדיין היו לי דעות שמאלניות. אחי ישב בכלא בגלל דעות קומוניסטיות. האשימו אותו בפעילות מחתרתית. שמו של אחי - גרהרד, הוא היה מבוגר ממני בתשע שנים. אחי לא עלה לארץ, נשלח לגולאג. בתקופה ההיא מי שנכלא נשלח לגולאג. שם סיים חייו, שם רבים סיימו את חייהם.

כיצד חשתם בזמן המלחמה? מה עבר עליכם?

המצב החריף לאחר ההסכם בין הנאצים לרוסים, שנת 1939, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. רומניה הייתה צריכה לוותר על בוקובינה. נאלצנו לחיות במלכודת. זה היה תוצאה של הידידות בין סטלין להיטלר. המצב השתנה בהמשך. בשנת 1941 פרצה מלחמת העולם. גרמניה תפסה שטחים של רוסיה. ההסכם התפוצץ. החלו רדיפות נגד היהודים. בוקובינה עברה לידי הנאצים הרומנים. הוחרם רכוש של יהודים. בעיקר יהודים עשירים. התחילו לשלוח יהודים לגולאג או לסיביר. בני משפחה שלי נשלחו במשלוח לאסיה הרחוקה, לקזחסטן.

אבא לא עמד בשבר הגדול, בהתמוטטות כל מפעל חייו. אבא התאבד. הוא היה אז בן 50. מכל העולם שלו, לא נותר כלום. אני הייתי אז בטשרנוביץ, לא ידעתי מה קרה. הייתי אז בשלב של ריחוק מהבית בעיר טשרנוביץ. זה תפס אותי במצב של הלם. רצתי לתחנת הרכבת. עברתי אז משבר גדול. לקחו גם את אחי שהיה רופא למחנה הריכוז. הוא היה אז מנהל בית-חולים בפוטילה. אחי היה במשלוח. לקחו אותו בלילה, גם את אשתו. שמה היה שושה. לקחו אז את כל המשפחה, אותי לא לקחו כי לא הייתי בפוטילה, הייתי בטשרנוביץ. וכך ניצלתי. בהמשך גורשתי מטשרנוביץ על-ידי הרומנים.

אימא והאח נשלחו למחנה בקזחסטן, באסיה התיכונה, אחי שהיה רופא נידון לחמש שנים, נחשד שהוא טרוצקיסט. כשלקחו את האח שלי למעצר, הייתי ילד, שיחקתי משחקי קופסא עם הילדים בחוץ. ראיתי איך המשטרה החשאית פורצת הביתה.

ידעתי שהוא מעורה בכל מיני מפגשים, והייתי אז בן 10. הייתי רואה את אחי הגדול מסתגר בחדר עם חבורת צעירים, הייתה להם מכונת כתיבה, הם הדפיסו כרוזים, חומר מחתרתי. היה למשטרה החשאית - הסקוריטטה - עליהם מידע. המשטרה עצרה אז הרבה צעירים, וחלק מאלה שעברו עינויים הסגירו את האחרים. מסרו מידע.

מה קרה בהמשך, האם פגשת את אמך?

לא ראיתי את אמא. היא נספתה במדבר. הם היו באזור שנקרא ערבת הרעב. הם חיו תקופה ארוכה ברעב, לא היה מה לאכול. זה היה באזור קרוב לקזחסטן.

ברחוב הפסיקו לשיר הציפורים / מנפרד וינקלר

אֲנִי זָר, אִמִּי!
בֶּחָצֵר הִפְסִיקוּ לָשִׁיר
הַצִּפֳּרִים.
אֲנִי זָר, אִמִּי!
רַק בְבֵית הַקָּפֶה שָׁמְרוּ לִי
שֻלְחָן,
וַאֲנִי מִתְנַבֵּא כָּאן
לְמוֹתִי - בְּשִׁיר - וּלְחֻרְבָּן.
אֲנִי זָר, אִמִּי, אֲנִי שָׁר!
בָּרְחוֹב הִפְסִיקוּ לָשִׁיר הַצִּפֳּרִים.

מדוע הרגשתָ זר כשכתבת כך, האם זה היה סוג של דו שורש? מה פשר הזרות בשיר?

התכוונתי ממש לזרות, זו הייתה התחלה של ארץ חדשה. הרגשתי מנותק וזר. וזאת למרות שלמדתי עברית. ניסיתי להסתגל לעברית. בחודש הראשון כתבתי פואמה בעברית. האמת היא שאני זר, אני עדיין מרגיש זר. זו אהבה לשתי נשים, גרמנית ועברית. לפעמים בחיים קורה שאוהבים שתי נשים. לא יפה, אבל זה קורה. אישית, חשתי תחושת זרות כל הזמן, זָר למקום, זָר לשפה, יש רגעים כאלה והם חוזרים כל הזמן. הזרות נשארת תמיד. עד היום אני מרגיש שבוקובינה היא כמו מולדת. ודמות אמי לנגד עיניי תמיד. אני מבקש כאן לקרוא לכם שיר, שיופיע בתוך הראיון:

סתיו 1939 / מנפרד וינקלר

אִמִּי, הַגֶּשֶׁם זָב הַלַּיְלָה,
וַאֲנִי מֻקָּף צְלָלִים שֶׁלֹא שָׁקְעוּ.
זוֹכֶרֶת אַתְּ כֵּיצַד
עָמַד הָרוּחַ הַסְּתָוִי לִפְנֵי
הַדֶּלֶת וּפָתַח אוֹתָהּ?
שָׁמַעְנוּ קוֹל שֶׁל יֶלֶד שֶׁבָּכָה
בְּרֶדֶת - לַיְלָה,
וְגֶשֶׁם זָב, כְּמוֹ עַכְשָׁו, גַּם אָז.
עִם צַעֲדֵי הַחַיָּלִים נָשְׁרוּ
עָלִים שֶׁל סְתָו צָעִיר אֶחָד אֶחָד,
וְקוֹל נִרְגָּשׁ דִּבֵּר בָּרַדְיוֹ עַל
רִאשׁוֹנֵי הַמִּלְחָמָה.
שָׁקַעְנוּ בִּשְׁתִיקָה,
כְּאַחֲרוֹנֵי מַסָּע אָרֹךְ - אֲנִי וְאַתְּ.
וּבַחַלּוֹן הַלֹּא מוּאָר
חָדַל הָאוֹר.
יָשַׁבְתְּ מוּלִי כְּפוּפָה,
כְּאִלּוּ הִזְדַּקַּנְתְּ מְאֹד פִּתְאֹם,
וְגֶשֶׁם זָב, כְּמוֹ עַכְשָׁו, גַּם אָז.
ׁ(מתוך ספר השירים הראשון "שירים", 1965)

כשבאת לארץ איזו זהות אימצת לעצמך?

הפכתי בעלייה ארצה ממתבולל חסר זהות לדובר עברית. זה היה השינוי הראשון. הפכתי להיות מעורה יותר בעולם הציוני. לפני-כן הייתי די רחוק מציונות, לא ידעתי עברית. עתה ניסיתי להתערות בהוויה הישראלית, לפעול במסגרת ציונית. למרות שעבדתי בסוכנות, תמיד חשתי זר. זר לכל. אני ממשיך לכתוב בגרמנית. כתבתי ספר שירה בגרמנית בעבר, וגם בימים אלה ממש אני כותב בגרמנית. יצא לאור עכשיו בברלין ספר שיריי בגרמנית, היכן היקום צריך להתחיל: wo das All beginnen soll.

מֵעבר לתחושת הזרוּת היית במשך שנים בן בית בכמה תרבויות. איך זהותך כאדם רב-תרבותי השפיעה עליך, בנתה אותך??

זה קשה, זה לא היה פשוט אף רגע. יש דברים שהם לא יפים, אבל כך הרגשתי. הִשקפתי על הכל מהצד. חווית היסוד של שבירת הלוחות ובניית לוחות חדשים ליוותה אותי כל הזמן. לא הרגשתי צמח של האדמה הזו, הרגשתי נטע זר, לא יציב. מרגיש שאני שובר ובונה, מרגיש בכל דבר את ה'כן' ואת ה'לא'. רואה בכל דבר גם פוטנציאל של יצירה וגם הֶרס.

כתבתי קודם כל בשפה הגרמנית ורק אחר-כך עברתי לשפה העברית. ב-1956 שנתיים לפני העלייה ארצה, התקבלתי לאגודת הסופרים בשפה הגרמנית ברומניה. כשעליתי ארצה עדיין לא ידעתי עברית. ספרי הראשון בעברית, ספר שירים בהוצאת עקד, יצא לאור ב-1965. שבע שנים לאחר שעליתי ארצה, הוצאתי ספר שירים בעברית. זה לא היה קל.

עברית למדתי קודם כל בקיבוץ בית אלפא, הייתי בקיבוץ חצי שנה. אחר-כך עברתי לירושלים ולמדתי עברית באולפן עציון. למדתי באולפן לעברית, אחר-כך עשיתי תואר באוניברסיטה העברית בחוגים ספרות עברית ויידיש. מי שסייע לי אז להתערות בכל המסגרות היה פרופ' דב סדן. ב-1963 סיימתי את התואר. עם השנים הגעתי לכתיבה בשפה העברית.

כשנפגשתי באוניברסיטה עם עזרא פליישר (שהיה אסיר ציון ברומניה), והוא בהפסקה של השיעור באוניברסיטה עבר איתי על שיריי. באחד הימים אמר לי: 'אני לא צריך יותר לתקן אותך, מפני שלא צריך לתקן אותך'. זו הייתה חוויה חזקה!

המעבר לעברית, זה היה מפנה חשוב בחיי. המעבר בעיניי היה שלם כשגם התקבלתי לאגודת הסופרים העברים (ב-1966), לאחר שבעבר הייתי באגודת הסופרים הכותבים בגרמנית.

בעיניךָ שום מסגרת לא נראתה קבועה לחלוטין, הרגשתָ שכל דבר יכול להיחרב, אחרי כל מה שראית.

כן, זה היה בתוכי, הייתה לי תפיסת חיים כזאת. הרגשתי בין הדברים, בין הזמנים. אני אוהב בני-אדם ולפעמים לא. בכל רגע נתון הרגשתי עד כמה החיים מורכבים. דברים השתנו מול עיניי כל הזמן.

מנפרד וינקלר / אני כבר אדם אחר

אֲנִי כְּבָר אָדָם אַחֵר וְלֹא זֶה
שֶׁהָיָה אֶתְמוֹל, אַךְ הַשִּׁלְשוֹם שֶׁלִּי
עַל שְׂפַת הַנָּהָר.
בֵּין אַרְמוֹנוֹת שֶׁל חוֹל וְסֻכָּר
עֲדַיִן שֶׁלָּךְ,
וְעַל הֲרִיסוֹת, עֲלֵיהֶן בָּנִיתִי,
אִי אֶפְשָׁר עוֹד לִבְנוֹת אַרְמוֹנוֹת
וְלֹא אֹהָלִים ולֹא
פִּנָּה זוֹחֶלֶת מֵעָפָר
וְלֹא עָבָר שֶׁל אֶתְמוֹלִים.

מה האדם שהייתָ, מה האדם האחֵר שהפכת להיות?

הכל מורכב מדי, מסובך, אם נבדוק זאת בהיגיון לא נגיע רחוק. הרגשתי שדברים משתנים. קשה היה לי להבין מה האדם האחר שהפסקתי להיות. לא אגדיר זאת. קשה לחשוף את כל הרגשות, הרגשתי ואני מרגיש שמשהו קרה לי, קורה לי, שהכל יכול להשתנות כל רגע. גם במוזיקה אי-אפשר להסביר הכל. אני מודע לשינויים, לא יכול להסביר אותם. נדמה לי, שהכל מתרחש בעולם אחר. השירים שלי ביטאו את השינויים, יש משהו בהם. ביטוי למורכבות, לסימני השאלה.

אילו יוצרים אירופים השפיעו על עולמך הרוחני?

יש השפעות רבות מגֵיתה, חלקים שקיבלתי, חלקים שלא קיבלתי. גם מיוצרים נוספים, מפאול צֶלאן קיבלתי הרבה, מכל יוצר קיבלתי ולא קיבלתי. לקחתי וגם התפלמסתי. יש לי דו-שיח מתמיד עם סופרים רבים, לא רק הסכמה, אלא גם ויכוח. תרגמתי את פאול צֶלאן ואת פרַנץ רוזנצוויג, כי הרגשתי אליהם קרבה. הם קרובים אליי, השניים האלה. לקחתי מהם, תרגמתי אותם, הושפעתי מהם. אנשים עשירים במחשבה משפיעים עליי, זה מקור השראה עבורי. יש לי הפרָיה עם יוצרים אלה, לא תמיד הסכמה איתם. תמיד אני שואל את עצמי כשאני יוצר מי קרוב אליי, אני יודע שאנחנו לא יחידים בעולם.

אני אומנם כותב בעברית, אך ב-1998 פרסמתי ספר שירים נוסף בשפה הגרמנית. אני גם מקיים קשר רצוף עם יוצרים בגרמניה. יש לי קשר מיוחד עם הנס ברגל. לאחרונה פרסמנו ספר יחד.

מהו הספר הזה שכתבתם יחד אתה והנְס בֶּרגֵל? הוא מקיף מאוד ומעיד על עבודה רבת שנים, גם אם איננו יכולים לקרוא בגרמנית. יש לך יחס מיוחד אליו...

הספר שכתבתי עם הנס ברגל כולל חילופי מכתבים ביני ובין הנס במשך תקופה ארוכה. התכתבנו על מה שקורה: על נושאים פוליטיים וחברתיים, על תופעות רוחניות. התכתבנו הרבה על ספרות ואמנות, וגם החלפנו כמובן דעות על סופרים. הספר נקרא "אנחנו ממשיכים את השיחה שלנו", וכותרת המשנה: חילופי מכתבים בין יהודי מבוקובינה וגרמני מטרנסילבניה. הספר יצא רק בגרמנית.

מה הסיפור שלכם? איך הכרתם?

הסיפור שלנו התחיל בטימישוארה ברומניה, נפגשנו אז במסגרת אגודת הסופרים הגרמנית ברומניה. כך נוצר הקשר. ואז קרה שהייתה קבוצה של סופרים גרמנים שעמדו לדין באשמת התנגדות למשטר הקומוניסטי, והנס היה בין הנאשמים. היו חמישה סופרים מן הנחשבים ביותר בין כותבי הגרמנית. הנס ברגל נידון ל-15 שנים בבית-הסוהר. זה היה סמוך לעלייתי ארצה שהוא הוכנס לכלא. אני קיבלתי אז את הסרטיפיקט לצאת מרומניה. בעקבות מאסרו, הקשר בינינו נותק. אחר-כך למשך 20 שנה היה ניתוק. כעבור 20 שנה הוא חיפש אותי, כשהיה בן-חורין. התברר שישב בכלא רק שש שנים. הוא ראה ביטאון ישראלי של כותבים שעלו לארץ מרומניה והם כותבים גרמנית.

זה היה ב-1994. הביטאון נקרא "הקול" (die Stimme). הוא ראה בכתב העת שיר שלי ושלח לי מכתב, וכך התחדש הקשר בינינו. התחלנו להתכתב, ואז הוא ביקר כאן כמה פעמים. גם אני והרמה רעייתי ביקרנו בגרמניה, בעיירה ליד מינכן. הספר הזה שכתבנו יחד הנס ואני חשוב בעיניי, כי יש בו ביטוי מקיף של תפיסות העולם שלנו בכל השטחים.

הקשר שלך עם יוצרים בשׂפות אחרות הוביל אותך גם לתרגום יצירות. איך אתה רואה את מפעל התרגום שלך?

אכן, נכון. ראיתי חשיבות כל חיי לתרגם לקורא העברי יצירות מופת מן הספרות האירופית. תרגמתי עשרות יצירות. אני גאה שתרגמתי מיצירותיו של פאול צלאן ושל פרנץ רוזנצוויג. אני מציג לכם כאן תרגום לספרו של ריכרד בר הופמן, יהודי אוסטרי, "דויד הצעיר" בהוצאת עקד, 1981. הוא התאהב במוכרת פרחים והתחתן אִתה, אחר-כך היא התגיירה. היה ידיד של בנימין זאב הרצל ושותף לפעילות הציונית שלו. בספר נכללות גם סקיצות של תפאורה שהוא צייר. תרגמתי גם את סומה מורגנשטרן, והינה הספר בהוצאת עקד 1976, "עמוד הדמים", רומן על השואה. תרגמתי כמובן יצירות נוספות. יש חשיבות שהקורא העברי ייחשף למיטב של היוצרים האירופים, וזאת עשיתי בתרגומיי הרבים. בעיניי זו שליחות לתרגם יוצרים אירופים לקורא הישראלי.

איך אתה חש מול השִירה הישראלית?

קראתי ולמדתי גם את השירה הישראלית, לא לעומק, נכנסתי גם למקורות היהדות. זה נכנס בי. הפיוטים. קשה לענות עד כמה זה השפיע עליי. תָרם ליצירה שלי. ניסיתי להיות צמח באדמה הזו, היו לי שירים שהושפעו מהתנ"ך. תמיד כתבתי מהלב, זה לא היה בהתנגדות להיגיון. אבל הלב חזק יותר.

אביא לך דוּגמה ממוזיקה. כשיש חזרה במוזיקה זה מפריע לי. כך כשיש חזרה של מוטיבים. לאט-לאט למדתי להבין מה זו מוזיקה מזרחית. יום אחד שכבתי במיטה והסלסולים של המוזיקה המזרחית תפסו אותי. סלסולים ללא מילים. לפעמים מוטיב מסוים שחוזר תופס אותי ואני מזמזם לעצמי.

אנשים משתנים. גם שירים שהיו רחוקים ממני פתאום תפסו אותי. בכל פעם אני עובר שינוי והופך לאדם אחֵר. אני נזהר לשמור על האני שלי בתוך כל השינויים, נדמה לי שהצלחתי לעשות זאת. ואני אומר גם היום, כשהגעתי לזקנה ועברתי את שנות ה-90 של חיי. גם כשאני אחֵר, אני שומר תמיד על האנִי שלי.