הייה שלום, פרד היימן

היימן יצר את הבושם ״ג׳ורג׳יו של בוורלי הילס״, וממותג מקומי בלבד הפך אותו למותג כלל ארה״ב, כשהפסים הצהובים והלבנים המאפיינים אותו כה קרובים לליבו, כשהצבע הצהוב שלט בכל: העניבה שענד, הרולס רויס המפוארת שבה נהג, הוורדים אותם נהג לשלוח בעת שמחה או צער.

היימן ידע איך להתייחס לקונים. נשות החברה הגבוהה היו באות אליו לחנות. שם, בין כוס שתייה (קפה או שתייה חריפה תואמת), בין שיחה לאירוח, הוא היה נותן להן לנסות בשמים חדשים ומקבל את חוות דעתן. לפני חג המולד, היו הבעלים באים בבהלה, אין הם יודעים איזו מתנה לקנות לנשותיהם. ״בואו נראה״, היה פרד אומר, אך הוא כבר ידע, שכן רשימה מוכנה הייתה לו. עוד טרם הסתיים הביקור הבהול, והבעל המרוצה היה יוצא עם מתנה עטופה מוכנה לחג החשוב ביותר בשנה. היימן אכן אחראי לשלום בית ולהצלחה של כל כך הרבה בעלים, שעד היום חייבים לו תודה.

גם כשלא היה לו מספיק כסף, הוא נהג ברוחב לב ובגדולה. פה אירוע לכמה מאות אנשים, שם השקה בשגרירות האמריקנית בפריז של בושם אמריקני, כשלקהל מוגש יין קליפורני (כפירה כפולה: הן הבושם והן היין, אך הוא קצר שבחים רבים). כשהיימן פתח את הבוטיק שלו בניו-יורק, הגיעו ארבע מאות אנשים לחנות קטנטנה בגודל של שש מאות רגל רבוע.

כשאחד המנהלים הבכירים שלו הגיש חשבון הוצאות, הוא קרא אותו אליו בבהילות. ״איך העזת לקחת את המנהל של אחת מהרשתות המובילות בארה״ב לארוחת צהריים שעלתה לך רק 135 דולר?״ הוא שאל בתרעומת אמיתית. לא עזר כשהמנהל ענה לו שאת המסעדה הוא לא בחר כי אם אורחו. ״כך לא יהיה!״ הכריז היימן, ומאותו יום היה חשבון פתוח במסעדה המפורסמת ביותר בניו-יורק.

היימן ידע איך להפוך את המסעדות הטובות ביותר לטובות עוד יותר, כזה קליינט טוב הוא היה. כאן בבוורלי הילס, היה לו שולחן קבוע ב'ספגו', מסעדת היוקרה של וולפגנג פק ואשתו ברברה לזרוף. השניים נפרדו, אך היא זו שעשתה את וולפגנג למה שהוא היום. שאלנו אותה עליו, והיא ענתה: ״מה שמעניין אותי היום הם אך ורק ילדיי והפעילות הפילנתרופית בה אני מעורבת״.

השבוע בדיוק נערך ערב התרמה שנתי של הקרן למחקר הסרטן בישראל, קרן התומכת בחוקרים ובמחקר בארץ. הדבר מעסיק מאוד את לזרוף, שכן מסתבר שגוף נוסף עורך את ערב ההתרמה השנתי שלו (גם למחקר הסרטן) באותו ערב בדיוק. ״איך הם העזו״, היא מתרעמת, ומיד מסבירה שפשוט לא טרחו לבדוק את לוח הארועים הגדוש לעייפה. אכן, בעיר זו ארועים רבים בו זמנית, אך מסתבר שישנם מספיק אנשים עם הרבה כסף וכוח, כך שכל הארועים מכורים לגמרי.

״חייבים לתמוך בחוקרים בארץ״, מוסיפה לזרוף, ״שכן אחרת הם יעזבו את הארץ ויעבירו את מרכז חייהם לחו״ל״. הנה אישה ציונית עבורכם!

את פרד היימן זכיתי להכיר לא בתור המארח המושלם וגם לא בתור המוכר-משכמו-ומעלה, מוכר שהוא אומן וזו אומנותו. העיתונאית החוקרת, הסופרת והפרופסורית לעיתונאות נורמה זייגר, איתה אני כותב מזה עשור ואיתה זכינו שתהיה לנו תוכנית רדיו (״הקול היהודי ברדיו נוצרי״) ברשת של 23 תחנות ברחבי ארה״ב, היא חברה טובה של היימן ואשתו (השלישית) בטי.

בטי עבדה כאסיסטנטית של קלינט איסווט לפני שנים רבות, כשהיימן והיא התאהבו. היו גירושים מאוד מתוקשרים ולא נעימים, וחלק מבשרו נאכל בעודו בחיים. אך הם זכו - היימן ובטי - להרבה מאוד שנים ביחד. בשנים האחרונות, כשמצבו של היימן הידרדר והוא החל לשכוח, היא טיפלה בו והייתה צמודה אליו. מסתבר שהאהבה הייתה כנה, אמיתית ועמוקה, ועמדה במבחן הקשה ביותר - של בן זוג שנשאר ״לטוב ולרע, בבריאות ובחולי״. ילדיו מהנישואים הקודמים למדו במשך שנים אלו עד כמה אמיתית האהבה, וגם הם החלו להעריך עד מאוד ולאהוב את אמם החורגת. שלושה ילדים להיימן, מתוכם אחד - דתי - בארץ.

כאמור, אני לא נחשפתי לצידו המאוד מיוחצן של היימן. כמובן שידעתי, כמו כולם, שפסל שהוא תרם לעיר בוורלי הילס (פסל שעלה לו כמעט שלוש מאות אלף דולר) הוסר, שכן קם קול צעקה רם, איך מעזים להציב פסל חצי אישה... עירומה... כן, בבוורלי הילס במאה העשרים ואחת. אך הפסל הוחזר ויישאר שם, בכניסה לרודיאו דרייב, מעתה ועד עולם.

במקום בו החנות של ג׳ורג׳יו של בוורלי הילס פעם עמדה, היום עומד מבנה בן מספר קומות, מבנה מאוד מרשים של לואי ויטון, מעין חנות דגל. העיר בוורלי הילס הקדישה את הסמטה ליד אותו בניין לפרד, וזה היה בזמן שג׳ימי דלשד (יהודי פרסי) היה ראש העיר.

באותו זמן היו ארועים מתוקשרים רבים מסוג זה. אירוע אחר היה לקרוא לסמטה אחרת ע״ש ״הרצל״. הקונסול הכללי של ישראל בחוף המערבי דאז, יקי דיין, שמאוד אהב ארועים מתוקשרים, יחד עם דלשד, דאגו לאותו ארוע. רובנו מהתקשורת נמענו מלהגיע, כה עייפים היינו מכל אותם הארועים, מכל הבזקי המצלמות. חבל שאותו צמד חמד לא טרח להיכנס באותם ימים (או בשנים שחלפו מאז) לבית הכנסת הרפורמי משני צידי הכביש ולספר לילדים שם מי היה אותו הרצל.

היימן היה איש טוב לב, איש שזכר מי הם חבריו ולא זנח אותם. איש שתמך בסתר, בצורה אנונימית, בכל כך הרבה אנשים. איש טוב שאין רבים כמוהו, אציל רוח. תמיד הוא עזר, הושיט יד, עודד. כמו כל דבר אחר שעשה, הוא הקפיד על אלגנטיות ועל הפרטים הקטנים. מן הראוי שלפרידה ממנו תהיה הפקה דומה: חגיגה ברחוב רודיאו, למי שיצר את הרחוב יש מאין.

את הרחוב סגרו יום או יומיים קודם, כדי לבנות את הבמה ולהכין את המקום למאות המוזמנים. ברקע, מקדימה, בית המלון ארבע עונות (בעבר הריג׳נט בוורלי-ווילשייר), שם ״אישה יפה״ הייתה ומשם ג׳וליה רוברטס הייתה יורדת לקניות ברחוב רודיאו. הרחוב נחסם לתנועה, ואפילו העוברים ושבים נאלצו להשתמש במעבר צר משני הצדדים. אנחנו ישבנו על הכביש על כסאות לבנים, כשלכל אחד בקבוק מים מיובאים מפיג׳י, והאזנו לסיפורים מחייו ולשני קטעי אופרה. כמובן שכדי ללוות את הזמרים הובא פסנתר כנף כמו לבימת קונצרטים; כאמור, כל הפרטים הקטנים.

הקוויאר, פיצות של וולפגנג פק, טונה חריפה בגביעונים אכילים מיוחדים, ושאר מנות מפורסמות של פק זרמו כמו גם השמפניה, היין והשתייה החריפה.

היפה ביותר היה כשעלה הבן לדבר. לפתע שכנתי טופחת לי בהתלהבות על הכתף: ״תסתכל, תראה, שם למעלה!״. אחוזת התרגשות היא היתה, ומיד הבנתי מדוע: פרפר צהוב בודד התעופף לו סביב. התעופף, נעלם לדקה, וחזר חזרה. המארגנים סיפרו לנו אחר כך שהם לא שיחררו פרפר לאוויר העולם. אך מה ההסתברות שפרפר - ודווקא צהוב כולו - יבוא בדיוק בזמן המתאים וירחף לו למעלה, חסר דאגה? כמובן שכולנו מאמינים שהיימן ירד לאירוע לבקר. רבים אפילו לא ראו את הפרפר ובכלל חושבים הם שזוהי היכולת של ארי לספר סיפור.

בין כל התמונות שצילמתי לא הספקתי לתפוס את הפרפר, לא בגיחתו הראשונה וגם לא בשנייה, אך מעיד אני ללא ספק שהיה פרפר צהוב ובא לבקר - במו עיניי ראיתי אותו! כפי שנאמר: ״גן העדן הפך לטוב יותר מתמיד כשהיימן הגיע לשעריו עם הקסם, האלגנטיות והחום שלו!״. ובאנגלית זה נשמע טוב עוד יותר: ״Heaven became even more heavenly״.

הייה שלום, פרד היימן, פליט יהודי שהשאיר את חותמו בצורה כה אצילה בארה״ב.