לשבת במושב האחורי

לימד אותי אבי מנהג הנהוג אצל היפנים. כשמגיעים אורחים לארוחה, מושיבים את אורח הכבוד היפני כשגבו אל הקיר ופניו כלפי חוץ. ובמכונית, מזמינים את אותו יפני לשבת מאחור, ולא ליד הנהג.

מנהג הישיבה במקום ציבורי זהה לזה שלנו. לפני שנים רבות הייתה מסעדת סטקים מאוד ידועה בלוס אנג׳לס, צ׳ייסין (היום בבנין המסעדה רשת סופרמרקטים מאוד ידועה). משך חמישה עשורים נהו לאותה מסעדה כל הידועים בחברה האמריקנית, כולל נשיאים.

אבי חגג את יום הולדתו כמו המסעדה, וליום הולדת מיוחד (החמישים, כמדומני), יצאנו לחגוג בצ׳ייסין. הגענו, והמטרי-דה הוביל אותנו אחר כבוד לשולחן, שעד מהרה התברר כאחד הרועשים ביותר במסעדה. כל מי שעבר, עבר דרכנו, וקשה היה לדבר או להתרכז.

בתרעומת קלה קראנו למטרי-דה, והוא התנצל קלות באומרו, ״ד״ר בוסל, זהו השולחן הטוב ביותר שיש לנו כאן במסעדה. הנשיא רייגן (אז הנשיא בפועל) יושב כאן״!

אכן, כשהנשיא יושב שם, אין אדם שלא עוצר, לוטש עינים או (אם הוא ידוע מספיק) גם אומר שלום. אך אנחנו, בני תמותה, היינו מעדיפים מקום אחר, מצטנע יותר, שקט בהרבה. גם כך כל מי שעבר התענין מי המשפחה היושבת כאן, ואיך הם - ולא אנחנו - זכו דוקא לשולחן זה.

לאחרונה, הזמנתי דיפלומט מקומי לארוחת צהריים. ישבנו בירכתי המסעדה, כשאנו רואים כל מי שיושב או נכנס וגב אורחי אל הקיר. אורחי הסביר שזה המקום הקבוע שלו, אך במקרה זה יותר משיקולי ביטחון.

חזרנו מפגישה עם חברי משלחת שהגיעו לכאן, וזו הייתה התחנה האחרונה שלהם לאחר חמשת ימי לימוד וחשיפה ללוס אנג׳לס. הייתה זו ארוחת ערב עם מקומיים, וכנראה שכל אחד היה אמור להגיע ולחזור באופן עצמאי במקום בהסעה מרוכזת. ידידתי ואני הצענו לאורחים, שהתגודדו על המדרכה כשהם ממתינים לאובר, לקחת אותם, וכך שלושה מהם הצטרפו אלינו.

לפי מיטב המסורת המערבית (בניגוד לזו היפנית), הזמנתי את אחד האורחים, אלוף במיל, לשבת קדימה, ואני ישבתי-לא-ממש-הצטופפתי מאחורי מושב הנהג.

האלוף מדפדף לו בהודעות של קבוצת הווטסאפ שהצטברו ממהלך המפגש, ואני רואה את כל אותן הודעות באותיות גדולות וברורות. טוב שהלילה כבר ירד ולא ראו שאני לוטש עינים: ״אשכרה, 40 דקות כבר, נמאס, בואו נזוז״. האלוף מדפדף, ואני נדהם כל הודעה מחדש, הוא ממשיך, ואני בהלם ״האם עד כדי כך שעממנו את האורחים״?

לנו, המארחת ואורחיה המקומיים, הייתה זו פגישה מאלפת. נחשפנו לקבוצת אורחים מהארץ, לעיתונאים, לאנשי תקשורת, לפעילים חברתיים ואפילו לשלושה ראשי ערים. רגילים אנו עד מאוד לאורחים מהארץ, וביחוד לרמי דרג ומעלה. אך קבוצה זו הראתה את היכולות והכשרונות, תחומי ההתעניינות והפעילות השונים. התרשמנו עד מאד, ואין זה דבר של מה בכך.

המארחת ואורחיה המקומיים פועלים למען ישראל, תורמים כספים, מארחים, עושים ונלחמים, וההרגשה בין כולנו הייתה פשוטה: הנה זכינו להכיר קבוצה מרשימה עד מאד, דוגמה קטנטנה להיותה של מדינת ישראל, היא מדינת היהודים, ״אור לגויים״, כפי שציין אחד מאתנו: Stand Up Nation - אומה לתפארת.

סיור למידה היה זה עבור האורחים, להכרת השטח והזרמים השונים של יהדות התפוצות. ודאי שאחרי חמישה ימים הייתה עיפות, וכנראה אחרי שבת עמוסה בכל טוב, ארוחת ערב לסיום ודאי אמורה הייתה להיות ״נאכל, נגיד שלום ונצא לבלות את מספר השעות שנשארו לפני הטיסה חזרה ארצה היכן שלוס אנג׳לס יכולה להציע את חיי הלילה הטובים ביותר״. כמובן, שמוצאי שבת בלילה הוא בדיוק הזמן לצאת לבלות.

דברים אינם כפי הנראה לעין. מהחיבוקים ולחיצות הידים, ניתן היה לחשוב שהיה זה ערב נפלא, מרגש, משפיע. מההודעות אליהן נחשפתי בגלל שוויתרתי על מקום מושבי ועברתי למושב האחורי, למדתי-קראתי סיפור אחר לגמרי. שעממנו אותם, הערב נמשך יתר על המידה, למי מעניין לעבור מסביב לחדר כשכל אחד מציג את עצמו? די, דיינו, עד מתי?

חבל לי דוקא על המארחת, שעושה כל כך הרבה למען ישראל, ועושה זאת מכל הלב, הנשמה והכיס-המאד-עמוק של בעלה ושלה. ניחא, טוב שפשוט לא תדע. אולי הקבוצה בשנה הבאה תהיה שונה, ויהיה תוכנה כחיצוניותה.