הרהורים סביב ההפטרה לפרשת "תולדות"

הפטרת השבוע של פרשת תולדות היא מספר מלאכי, המסיים את ספרות הנביאים בספר התנ"ך. אודה, שכואבת לי הקריאה בהפטרה של פרשת "תולדות". כואב לי לקרוא בפסוקים הראשונים של ההפטרה את מה שעולה מהמובאה הבאה בפתיחת ספר מלאכי: "וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׁו שָנֵאתִי".

מצערת אותי הגישה המנציחה שנאה לדורות כבר בפתחה של ההפטרה במיוחד לנוכח המאמצים שכן עשו בני יצחק, עשו ויעקב, כדי להגיע לפיוס. אני מייחל רק לקריאות המבקשות התחברות והתקרבות, הסרת מחיצות איבה ושנאה ולא קריאה לפרוס עתיד, בו עם אחד בארץ הזו, בני עשו, ישימו "אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר" (מלאכי א'3).

קשה לי לקבל נימת שנאה קשה שלא ניתנת לסיום. אני סבור, שגישה זו בספרות המקראית ושל הנביא מלאכי מבוססת על השתקפות מצב גאו-פוליטי קשה בזמנם. אבל אני מעודד שלמרות העל ניתן למצוא גישות אחרות בספרות הרבנית, המבקשות לבלום את השנאה חסרת המעצורים לעשו. דוגמה לכך ניתן לראות בבראשית רבה סה-טז, שם אנחנו קוראים בהרחבה בשם ר' שמעון בן גמליאל על מאמצי פיוס שהתרחשו בין יעקב ועשו.

במקום להנציח את הקריאה "...וְאֶת עֵשָׁו שָׁנֵאתִי", חובה עלינו להנציח את המאמצים לפיוס אחרי שנים רבות של איבה מדממת במיוחד במרחב בו אנחנו חיים, שהאיבה והשנאה קוטלות חיים מבני יצחק וישמעאל, מציאות המנתבת את חיינו לעתיד מדמם וקודר.

אַבְרָהָם, יִצְחַק וְיַעֲקֹב - אֲנִי כּוֹעֵס עֲלֵיכֶם

יֵשׁ בְּלִבִּי כַּעַס עַל אֲבוֹתַי

עַל אָבִי אַבְרָהָם

שֶׁעָקַד אֶת שְׁנֵי יְלָדָיו -

יִצְחַק עַל פְּנֵי הָאֵשׁ

אֶל מוּל פְּּנֵי הַלֶּהָבָה,

יִשְׁמָעֵאל עַל פְּּנֵי הַמִּדְבָּר

אֶל מוּל פְּּנֵי אֵימַת הַצָּמָא

וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הָעֲקֵדָה.

יֵשׁ בְּלִבִּי כַּעַס עַל אָבִי יִצְחַק

שֶׁלֹֹּא מָצָא אוֹתָה אַהֲבָה לִשְׁנֵי יְלָדָיו

וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הַשִּׁנְאָה.

יֵשׁ בְּלִבִּי כַּעַס עַל אָבִי יַעֲקֹֹֹב

שֶׁשִּׁקֵּר לְאָבִיו הָעִוֵּר

לָכֵן כָּל חַיָּיו שִׁקְּרוּ לוֹ יְלָדָיו

וְנוֹתַרְנוּ עַד הַיּוֹם עִם אֵימַת הַמִּרְמָה.

אַבְרָהָם יִצְחַק וְיַעֲקֹב

אֲנִי כּוֹעֵס עַל אֵימַת הַיְּרוּשָׁה

שֶׁהִנַחְתֶּם לְפִתְחִי -

זִרְעֵי עֲקֵדָה

נִבְטֵי שִׂנְאָה

וּפִרְחֵי מִרְמָה.