מכה אדירה

"... עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק ואת הבית של עבדך משיחך. הודיעני על המועד. מוטב בבת אחת...". כך פקד ד"ר משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", על מנחם בגין, מפקד אצ"ל, באחד ביולי 1946.

לשם שינוי, ה"הגנה", אצ"ל ולח"י תוּאמוּ (אמנם לזמן קצר בלבד) במסגרת "תנועת המרי העברי".

"צ'יק" הוא קיצור ל"מלונצ'יק" - מלון המלך דוד בירושלים, שבאגפו הדרומי ישבו מפקדת הצבא הבריטי בארץ-ישראל וממשלת הכיבוש הבריטי. "הבית של עבדך משיחך" הוא בית האחים דוד, הסמוך לו, ובו ישבה מפקדת הבולשת הבריטית (CID). שניהם היו ביולי 1947 מטרות צבאיות מושלמות.

בגין פיצל את המשימות, ונתן ללח"י את המשימה לפוצץ את בית האחים דוד (שלא בוצע), ועל אנשיו פקד לפוצץ את מלון המלך דוד. פיצוץ שני המתקנים היה חיוני, כיוון שיום לפני מתן הפקודה, ב"שבת השחורה", הצליחו הבריטים לשים את ידם על מסמכים חשובים ל"הגנה" ולפלמ"ח (כולל ארכיון הפלמ"ח, ובו רשימת חברי הארגון ופרטיהם האישיים), והעבירום למפקדותיהם במלון המלך דוד ובבניין האחים דוד; ול"תנועת המרי" היה חשוב, שלא יצליחו לקוראם.

בשתים-עשרה שלושים ושבע בצוהרי 22 ביולי, שלושה שבועות לאחר מתן הפקודה, פוצצו אנשי אצ"ל את האגף הדרומי במלון המלך דוד, כנדרש על-ידי "תנועת המרי", ונתקלו בתגובה זועמת וצדקנית של הנהגת "היישוב", שלא ציפתה, שיהיו כל כך הרבה נפגעים בפעולה (כנראה, שבעה-עשר יהודים, שעבדו במנגנון הכיבוש הבריטי, 25 בריטים וארבעים ערבים - חלקם עובדים במנגנון הכיבוש הבריטי; ויש גרסאות אחרות).

ההרג נגרם בגלל סירובו של ג'ון שוֹ, המזכיר הכללי של ממשלת הכיבוש הבריטי, לפנות את הבניין לאחר שקיבל התרעה בשיחת טלפון מאצ"ל על הפיצוץ הקר̤ב. יש הרבה גרסאות על ההתרעה, אך הן אינן עקרוניות - שו, הכובש השחצן, לא היה מוכן בשום פנים לציית להוראת הנייטיבס מאצ"ל לפנות את הבניין.

כאז כן היום, מלוות צדקנות ומוסריות לכאורה את מלחמותינו (עיינו בערך "שיח לוחמים"). אלא שהפעם הגיעו הדברים לשיא (שנשבר בינתיים הרבה פעמים), והסוכנות היהודית וה"הגנה" פירקו את "תנועת המרי".

לפיצוץ במלון המלך דוד הייתה השפעה אדירה, שתרמה להחלטת הבריטים לעזוב את ארץ-ישראל, ולהעביר את ההחלטה על עתידה לאו"ם. זו הייתה מכה אדירה ליוקרת בריטניה, מעצמה, שהחלה לשקוע כבר בין מלחמות העולם; וזו הייתה תעודת כבוד לעמיחי פאגלין, קצין המבצעים של אצ"ל, שהצליח לממש בהצלחה רבה את ההחלטה לפגוע במרכז הכיבוש הבריטי. מצד שני תדלק הפיצוץ את מדורת השנאה וההסתה של השמאל היהודי לימין היהודי, והביא את השנאה עד כמעט מלחמת אזרחים.

בתגובה על הפיצוץ פתחו הבריטים במבצע "כריש" - כעשרים אלף מחייליהם פשטו על תל אביב, הטילו עוצר, וחיפשו בה בדומה למבצע "אגאתה" ("השבת השחורה"). גנרל אלווין ברקר, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל (שלפי תום שגב, הייתה לו מאהבת ערבייה בירושלים, קאתי, בת ד"ר נימר פשה אנטוניוס. עשרות מכתבי האהבה שלו לקאתי היו בביתה, שפוצץ במלחמת השחרור, ונפלו בידי היהודים שנואי נפשו), חשף את פרצופו האנטישמי והגזעני בצו מלכותי, שאסר על חיילים בריטיים להתרועע עם יהודים, וקרא להעניש "את היהודים בדרך שבני גזעם שונאים יותר מכול - לפגוע בכיסם, ולהראות להם את הבוז, שאנו רוחשים להם".

במקביל, הגבירו הבריטים את מלחמתם בהעפלה, והתחילו להעביר מעפילים שתפסו למחנות-מעצר בקפריסין. הם החלו להסתגר מאחורי מחסומים וגדרות תיל, כדי להגן על עצמם. היהודים קראו לאזור החסום בירושלים "בווינגרד" - כלעג לארנסט בווין, שר החוץ הבריטי, שהשמאל הציוני תלה בו תקוות רבות, כיוון שהיה ממפלגת הלייבור; וכמובן, התאכזב.

חידוש פעילות

בחשש רב, החלטנו לחדש את פעילות סדנת אלפרדו, שהופסקה לפני ארבעה חודשים בגלל מגיפת קורונה. המרצה הראשון יהיה אלוף (מיל') יוסי פלד, שירצה על "מלחמת שבע השנים, 1974-1967". המפגש יהיה, בהתאם להוראות משרד הבריאות, כרגיל, בספרייה הציבורית "לדורות", שדרות דוד המלך 20 בלוד, בשעה 18.30 ביום חמישי, ב' במנחם-אב ה'תש"ף, 23 ביולי 2010.

מלחמת האזרחים נמשכת

בתשעה באפריל 1865, בעיירה אפּוֹמטוֹקס במרכז וירג'יניה, חתם גנרל רוברט אי-לי, מפקד צבא הדרום (ה"קונפדרציה"), על-כניעת הדרום במה שמכונה מלחמת האזרחים בארצות-הברית, אחרי שגנרל יוליסס ס' גראנט, מפקד הצבא של ארצות-הברית (ה"יוניון"), הביסו בקרב, ולי הבין שאין תוחלת להמשיך במלחמה.

שלטון הכיבוש של הצפוניים ("ינקיז") בדרום היה מדכא ואכזרי, עסק בביזה ובאונס, והתעלל ככל יכולתו בדרומיים ("דיקסיז") יותר מעשרים שנה. כך, במקום לאחות את הקרעים, שהביאו לפרוץ המלחמה, הנציח הצפון את איבת הדרומיים אליו, ומי שמסייר בדרום, גם כיום, יכול לחוש בה.

באוגוסט 1917, חמישים ושתיים שנה אחרי תום מלחמת האזרחים, הציע מיג'ור דאגלס מקארתור להקים דיוויזיית חי"ר כלל-אמריקנית, ולא דיוויזיה מקומית. הוא קרא לה, דיוויזיית הקשת בענן, כיוון שתכלול חיילים מכל ארצות-הברית. מתנגדי התוכנית במשרד המלחמה טענו, שהדיוויזיה תתפרק מיד בגלל האיבה בין הינקיז לבין הדיקסיז. הם טעו, כמובן, ודיוויזיית החי"ר 42 הוקמה, והצליחה במבחני האש מאז, אך גחלי האיבה עדיין רוחשים, יותר מ-155 שנה אחר כניעת הדרום.

בשנים האחרונות מנסים גורמים שונים לאסור על הצגת סמלי הקונפדרציה, והורו על מחיקתם מדגלי מדינות בארצות הברית, ממוסדות רשמיים ואף מבתים במגורי משפחות בבסיסי צבא. כעת הצטרפו למגמה השירותים המזוינים בארצות הברית. יתר על כן, הטירוף מגיע עד רצון לשנות שמות בסיסים, שנקראים על-שם מצביאי הדרום. כלומר, מחיקת זכרם המועט (כעשרה בלבד).

רוב הבסיסים, שנקראו על-שם מצביאי הדרום, נמצאים בדרום, והדבר נעשה במלחמת העולם הראשונה, כדי לפייס את הדיקסיז, ולעודד את התגייסותם לצבא האמריקני. יחד עם האיסור על הצגת סמלי הקונפדרציה פועלים בארצות-הברית ובשירותיה המזוינים להסיר פסלים של מצביאי הדרום, שהוצבו בכיכרות ציבוריות ובבסיסי צבא.

נראה, שהסינרגיה בין הטירוף הפרוגרסיווי בארצות-הברית לבין תחושת השחורים, שהם מקופחים בארצות-הברית, יוצר מפלצת גרועה מהתקינות הפוליטית (PC). עוד מעט ימחקו לחלוטין את זכר הקונפדרציה מכל רחוב, כיכר ובניין בדרו, כמובן, בשם חופש הביטוי ובשם השוויון; ומחר יסגרו את האתרים להנצחת קרבות במלחמת האזרחים, שבהם ניצחו הדיקסיז; ויש רבים כאלה.

האם זה יקדם שוויון?! לא ולא. הצעדים הללו רק יציתו אש בגחלי האיבה, שרוחשים בדרום, וידכאו את הרצון לסייע לשחורים.

דרך אגב, בדרום נקראת המלחמה בשנים 1865-1861, המלחמה בין המדינות. זאת, כיוון שהנשיא אברהם לינקולן הפר את החוקה האמריקנית כשפעל בכוח למנוע את פרישת מדינות הדרום מארצות-הברית - זכות, שהובטחה להן בחוקת ארצות-הברית. יתר על כן, טקסס הייתה מדינה עצמאית, שחתמה בשנת 1836 על הסכם לאיחוד עם ארצות-הברית, שהתיר לה לפרוש מהברית עם ארצות-הברית כרצונה. עשרים וחמש שנה אחר כך גם ממנה נשללה בכוח הזכות לפרוש מארצות-הברית.

יופיטרה כועסת

"יופיטר, אתה כועס? סימן שאינך צודק" - נהגו הרומאים להגיד. נזכרתי בפתגם כשקראתי את התקפתה החריפה של אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון על ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) ועל ח"כים אחרים (בעיקר, מהליכוד), שביקשו למנות ועדת חקירה פרלמנטרית, שתבדוק את ניגודי האינטרסים של השופטים.

ההצעה נדחתה, ואז הגיחה חיות, והתחילה בהתקפתה. לדבריה, ההצעה הנה "... גל עכור נוסף שהגיע לשיא או שמא אומר לשפל המדרגה בהצעה, שעלתה ונדחתה בכנסת ...", והוסיפה, "דומני כי כל בר-דעת יכול היה להתרשם כי מדובר בהצעה הנובעת ממניעים לא ענייניים שנועדה אך לנגח את הרשות השופטת בניסיון להלך עלינו אימים ולפגוע בעצמאות השיפוטית ובאמון הציבור בבתי המשפט".

דבר ראשון יש לציין, כי רק מעשי השופטים, וחס וחלילה לא מעשי מתנגדיהם, נובעים ממניעים ענייניים. ועוד לזכור בהערכה רבה, כי חיות ועמיתיה המכובדים עבדו קשה ובלא-לאות, בשני העשורים האחרונים, לפחות, כדי לאבד את אמון הציבור, והצליחו: אמון הציבור במערכת המשפטית ירד מאוד, וממשיך להתדרדר. כנראה, נצטרך להחליף את העם...

ועוד פנינים ממתקפת השופטת: חיות מוסיפה: "חשוב לומר - הרשות שלנו אינה מבקשת 'לטאטא דבר מתחת לשטיח'. היא נתונה לביקורת, קשובה לביקורת ופועלת בנחישות ובהתמדה לתיקון הטעון תיקון ולהגברת השקיפות של פעילותה. לצד זאת, חשוב לציין כי הרשות השופטת גם כיום היא אחת הרשויות השקופות והחשופות ביותר לביקורת. הדיונים בכל בתי המשפט פתוחים לציבור הרחב (למעט אלה שעליהם מוטל חיסיון על-פי דין), השופטים נתונים לביקורת של נציבות תלונות הציבור על שופטים ולדין משמעתי מקום שבו הדבר נדרש והם מחויבים לכללי אתיקה מפורטים ולהסדרי פסלות הקבועים בחוק".

התפעלתי מאוד מהפתיחות אליבא דחיות, ופתאום התערב השטן, והזכיר לי, שהשופטים העניקו לעצמם חיסיון על דיוני הוועדה למינוי שופטים, והנהלת בתי-המשפט (כנראה, ביוזמה עצמאית) הכינה מאגר של המבקרים את השופטים ואת בית המשפט העליון, כמובן, לא כדי להלך על מבקרי השופטים אימים. השתגעת?! שופטינו ינהגו כבריוני המאפיה?! וגם נזכרתי, שיש נפוטיזם בוטה בהכשרת עורכי-דין אצל השופטים. ונזכיר את הגברת אלישבע ברק, שבמקרה הנה אשתו של אהרן ברק, אך יש דוגמאות נוספות למכביר.

ואז נזכרתי עוד, שאת נציבות תלונות הציבור על שופטים מנהל שופט בדימוס. כלב אינו נושך כלב, הזהירו אותי בילדותי.

בקיצור, הרבה דמגוגיה, כדי להנציח ולקדש את תפיסת השלטון מידי העם (אוזורפאציה). חבל רק שחברי הכנסת לא הבינו את הסכנה לשלטון העם (שרק הטועים מכנים אותו, דמוקרטיה) במעשי השופטים.