כבוד השופט

מפורסמת אמרת חז"ל: "מום שבך אל תאמר לחברך". הבה נבחן את אמרת חכמינו החכמה בפריזמה משפטית ושיפוטית. פרשת השבוע שופטים, שקראנו בשבת, פותחת בפסוק: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך", ודנה על עשיית משפט צדק. בהתאם לכך המילה שופטים ניתנת לביאור כפול. האחד כפשוטה 'שופטים' במובן המקצועי משפטי. השני במשמעות מטפורית, אתה ואת, כל אדם ואזרח, תהיו שופטים את עצמכם. הפנייה היא לכל אדם לערוך חשבון נפש ובדק בית פנימי בעצמו, לא לשם ביקורת שלילית, אלא לצורך תיקון מעשיו ושיפור דרכיו הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו, כמו גם למטרת העצמה אישית.

מי הגנב?

אביא שני סיפורם בהקשר זה. האחד גלש למישור הפלילי. והשני בנימה משעשעת ומבדחת משהו אך עם מסר חשוב בצידו למודעות עצמית בכלל, ובתחום הפרעות קשב וריכוז בכלל.

"אתה מוזמן למשפט ביום חמישי הקרוב". הודעה קצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט, אבל האופה ידע. האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפייה.

יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר. האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות. כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800. האופה היה נזעם. "מרמים אותי", הוא אמר לאשתו בכעס, "אני לא אשתוק על זה". הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. "חייבים להעמיד אותו לדין", אמר החלבן, "אנשים סומכים עליו".

עוד באותו היום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדיון על פתח ביתו של החלבן. החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה. "אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה", פתח השופט את הדיון.

"לא כבודו", אמר החלבן, "אין לי משקל".

"אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? "האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?", הרעים השופט בקולו.

"חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאוד בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה בצד השני. השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך: "בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה, אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותו אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק".

השופט חזר על דבריו של החלבן: "אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך". "בדיוק כבודו", אמר החלבן, ופני האופה חפו. (מתוך 'המאור שבתורה', גיליון מס' 787).

אז מי הגנב האמתי? מתברר שזה לא היה החלבן התמים, הישר כמו סרגל, שלא הבין מניין, על מה ולמה, נחתה עליו גזירת המשפט, אלא דווקא האופה שמכר לחלבן כיכרות לחם במשקל פחות מקילו במחיר של קילו. ובמקום לערוך חשבון נפש בעצמו על מעשה הרמייה שלו, השליך את מומו וכעסו על החלבן יְשַר הדרך, וּלמרבה הבושה והחרפה אף תבע אותו למשפט. אין גבול לציניות של בני אדם. אבל האמת והצדק בסופו של דבר יצאו לאור בבית המשפט, וסופו של הרמאי שנת. בדרך הטבע, על-פי חוקי הצדק שקבע בורא עולם, האופה קיבל בדיוק את מה שנתן לחלבן. אותו משקל, לא פחות ולא יותר. הפשע לא משתלם כבר אמרנו?

של מי חוסר הריכוז, לעזאזל?

מיהו שסבל באמת מהפרעות קשב וריכוז? התלמיד או אולי המורה?

ובכן, מעשה בתלמיד כיתה ה, בן למשפחה ברוכת ילדים, שהיה בעל הפרעות משמעת חמורות וליקויי קשב וריכוז, שהפריע מאוד למהלך השיעור התקין בכיתה. המורה, שלא רצה לסלק את התלמיד הסורר מבית הספר, כדי לא להכביד על הוריו המטופלים גם ככה בצאצאים רבים, ניסה את כל האמצעים כדי להחזירו למסלול לימודים ומשמעת - בדרכי גמול ובדרכי ענישה, אך ללא הועיל.

בלית ברירה, כמוצא אחרון, הזמין המורה את הוריו לישיבה משותפת עם התלמיד. בישיבה הוחלט שהתלמיד יטול כל בוקר, לפני תחילת הלימודים, ריטלין וכדי לא לסמן אותו בעיני חבריו ולא להעליבו הוחלט שהתלמיד יטול מידי בוקר את הכדור כשהוא מומס בתוך כוס קפה. באותה הזדמנות החליט המורה שיכבד גם אותו בספל קפה מהביל. למה לא? וכך עשה התלמיד שהתמיד במשימה כחודש ימים. בתום החודש התנהגותו של התלמיד השתפרה פלאים. המורה החליט שוב לזמן את התלמיד עם הוריו ולבשר להם את הבשורה הטובה. אלא שבישיבה המשותפת הטיל הבן יקיר את הפצצה שהדהימה את המורה וההורים גם יחד: הוא גילה שאת כדור הריטלין, הטיל מדי בוקר לא לכוסו הוא אלא לספל הקפה (תחזיקו הזק).של...המורה. אז מי באמת סבל מהפרעות קשב וריכוז והיה זקוק לריטלין? מסתבר שהיה זה המורה שהשפיע בחוסר השקט ובתזזיות שלו על התלמיד. ולאחר שהמורה נרגע, נרגע גם התלמיד.

נשמע משעשע, לא? אך בצד החיוך העולה על דל שפתינו בעקבות הפואנטה המדהימה, אי-אפשר להתעלם מהמסר המרכזי והמכריע של הסיפור - מה רבה השפעתם של המורים ושל ההורים על הזאטוטים. ואם תלמיד מגלה בעיות קשב וריכוז, כדאי מאוד שהמורה והוריו יבדקו היטב בציציותיהם -- האם מקור ההפרעה שלו אינו נעוץ בהפרעות קשב ובחוסר רוגע שלהם. והרי החדשות: עכשיו אולי תבינו מדוע דורנו.