זמנם של הגיבורים המושתקים הגיע

הנושא הכאוב עד בלי די נדמה כי נטחן עד דק, נדון, אפילו הוקמה ועדה, הובטחו הבטחות, הועלו תמיהות, נשמעו קולות, פוליטיקאים התראיינו, עסקנים צקצקו, השמש זרחה, השיטה פרחה ודבר לא קרה.

פעם בשנה, במשך חמש וחצי דקות בתוכנית שכוחת אל, נשמע קול מן העבר, אנשי עדות המשתפים את סיפור משפחתם, קולם רועד, שפתיהם רוטטות, הכאב מפלח את גלי האתר. יש מי שאינו מסוגל לעצור בעד דמעותיו, יש מי שנחנק באמצע המילה, יש מי שמאמין שאולי הפעם יתרחש הנס ואז בדיוק המגישה הצעירה שואלת בתימהון, זה באמת קרה? הקול מהעבר משיב, קרה גם קרה וממשיכים בשגרת: "חייבים לספר את הסיפור של הדור הזה, פרסומות, מבזק תנועה וחוזרים לנושא הבא. הטרמיטים בסכנת ההכחדה, הישארו עמנו. עד לשנה הבאה.

הסיפורים שלא סופרו, שלא נכתבו, שלא נלמדו, שאינם חלק מהאתוס הלאומי. הסיפורים על הגיבורים הנשכחים, הגיבורים המושתקים, הגיבורים שלא זכו להיכנס לפנתאון הלאומי, אפילו בתפקידי ניצבים לא אפשרו להם להיות. הגיבורים שלא נספרו, הגיבורים הנשכחים והמושכחים, גיבורים אלמונים.

הלב יוצא אל יהודי ארצות ערב אשר עלו לארץ ישראל ממניעים ציוניים, ממניעי גירוש, ממנוסת השונאים אשר טבחו, עינו, שחטו והכו בהם, בילדיהם, בהוריהם, ללא רחם. סיפוריהם מסמרי שיער, מצמיתים, מחרידים, סיפורים שלא סופרו, פרעות שלא היו לחלק מהנרטיב הישראלי החדש הנכתב בספר הארץ ישראלי השב למולדתו.

ההבטחות לשינוי ספרי הלימוד, ההיסטוריה, הספרות, עלו בעשן. ההבטחות לשילוב סיפורם של גיבורי המזרח הנשכחים והמושתקים, בהיסטוריית התקומה של עם ישראל לא החזיקו מים, אפילו שינוי קוסמטי למראית עין לא נעשה. שנה ועוד שנה, הפוליטיקאים אוכלים מופלטות, מפזזים במימונה, מכרכרים עם תרבושים אדומים וממשיכים לבוז למהות גיבורי המזרח היהודים. באי עשייתם נותנים הם ידם למסע ההשתקה וההשכחה המתוזמן.

כחלק ממסע התיקון הלאומי, חברתי, במדינת ישראל הצעירה, חובה לפנות מקום ולהוסיף דפים בספרי הלימוד אשר יציגו בכבוד הראוי להם את הגיבורים הנשכחים, יספרו את סיפורו של העם היהודי על כל שבטיו, על כל עדותיו, סיפורי גבורה, סיפורי הישרדות לצד טרגדיות אנושיות נוראות. חובה ללמוד על פוגרום קישינב, חובה ללמד על הפרהוד בעירק, אסור שציון דרך היסטורי-לאומי אחד יבוא על חשבון השני כי אם אלה לצד אלה.

שבענו הבטחות, שבענו הזדהויות, שבענו דמעות דרך העיניים שלנו, זו העת לעשות מעשים, זה הזמן למנוע בדרך חוקית את קיומם של שיעורי היסטוריה המספרים סיפור חד-צדדי, זה הזמן לאסוף את הספרים הישנים, מורים, מנהלים, ראשי רשויות, אנשי חינוך, מנהיגים מקומיים ולאומים חייבים להשמיע קולם, באופן ברור, חד, נוקב, בקול צלול התובע לתקן את העוול. לא בהבטחות סרק, לא בחיבוקי הזדהות כי אם במעשים. לאסוף את הספרים ולשזור את סיפורי הגיבורים הנשכחים מכל תפוצות ישראל, בספרי הלימוד, בתיאטראות, בזמר, בספרות, תם עידן סיפור אחד. הגיבורים המתים והחיים תובעים את תיקון העוול ההיסטורי ועכשיו.