התבוסה הגדולה של השמאל-מרכז

זה קרה שוב. הימין מתפצל כאמבה והשמאל-מרכז מצטמק ומצטמק. הקרב על ראשות הממשלה ועל הקואליציה הבאה אינו אלא קרב בתוך הימין. מאז בחירות 2019 החל הפרלמנט הישראלי להיצבע יותר ויותר בצבעי הימין. מלבד הליכוד ולוויניו גם מפלגת אופוזיציה כ"ישראל ביתנו" שייכת לימין ואילו על גופת מפלגת העבודה וקולותיה - משנת 2015, חוגגים ח"כים ימניים לא מעטים שתפסו "טרמפ" על עגלת "כחול לבן", כמו בוגי יעלון, צבי האוזר, עומר ינקלבי'ץ, יועז הנדל, ארבעת ח"כיות מהימין הדתי-לאומי ועוד מספר לא מבוטל של ח"כי ימין.

התרסקותה של מפלגת העבודה באה לא מעט על בסיס הרעיון של "רק לא ביבי", כשמצביעי המרכז והשמאל נוהרים בהמוניהם לכיוון של כל מי שיצליח לשלוח את נתניהו הביתה, ואולי גם לכלא. הוויכוח בין ימין לאומי לשמאל ליבראלי נדם פוליטית בבחירות 2019. כיום הרעיון הזה, של "רק לא ביבי", כל כך תפח עד שמועמדים ימניים קיצוניים כנפתלי בנט וגדעון סער הפכו אף הם אלטרנטיבה לבנימין נתניהו, ובעקבות סיסמת ה"רק לא ביבי" עוד יצביעו אנשי עבודה ומרצ לשעבר לבנט הסופר לאומני או לגדעון סער, מי שבעבר הגיע לליכוד ממפלגות הימין הקיצוניות ביותר כ"צומת", "התחייה" ו"מולדת" הטראנספריסטית.

התפרקותה של "כחול לבן" לקראת הבחירות הבאות, רק תסייע ללוויני הימין הקיצוניים של בנט, ליברמן וסער להאדיר את כוחו של הימין בקרב מצביעי המרכז והשמאל. אפילו חדר מצב מתוחכם של הימין לא היה מצליח ליצור מציאות סוריאליסטית כזו. אבל מה שיהיה טוב לימין לא בהכרח יהיה טוב לליכוד, ובמיוחד לבנימין נתניהו.

נתניהו האשם העיקרי בנפילתו

בנימין נתניהו והליכוד חייבים לנצור את ביקורתם נגד השמאל ונגד יריביהם הרעיוניים כי משם כלל לא באה הרעה לנתניהו. נתניהו נפל שוב ושוב בידי אלה שהיו תמול-שלשום שותפיו לימין, ואף לימין הקיצוני ממנו. אשתו ובנו יאיר נושאים חלק ניכר באשמת עריקת הימין ממנו. ליברמן, אלשיך, בנט, שקד, סער, הנדל, יעלון, האוזר, נווה ומנדלבליט אינם שייכים למחנה השמאל, ואף לא זה של המרכז אבל הם אלה שמוטטו וממוטטים את נתניהו והליכוד, ומונעים מהם את הקמת ממשלת הימין האמיתית.

בעבר גם אייל ארד ובלילה נאמן נמנו על אנשי נתניהו וערקו ממחנהו. בפרישת חלק מהדמויות הללו וביציאתם נגד נתניהו אשמים בני משפחת נתניהו, שגרמו לקרעים אישיים עימם ולא הותירו לאותם אנשי ימין ברירה אלא לערוק נגד בנימין נתניהו. אינני יודע כיצד יגמר הקרב הבא של הבחירות הכלליות אך מסתמן שאנשי ימין אופוזיציוניים כבנט, סער וליברמן יצליחו בפעם הבאה להרכיב ממשלת ימין עם הליכוד, כשותף זוטר בלבד, וללא נתניהו בראשות הממשלה. אם נתניהו חפץ להותיר את הליכוד כמפלגת ימין מרכזית ומוצקה הרי שעליו לפרוש מראשות הליכוד ולהתרכז במשפטו. חבורת הליכודניקים מגוננת עליו כיום כנביאי השקר והבעל של אחאב מלך ישראל, שניבאו לו ניצחון אכזב על ארם, בקרב רמות גלעד.

מות המרכז - שמאל

השמאל והמרכז יוותרו בודדים ולא משפיעים אחרי מערכת הבחירות הבאה. הנפילה של המרכז והשמאל באה על-רקע התנגשותם האישית בנתניהו ולא הרעיונית ברעיונות הימין. זה כבר קרה - בימי הקמת קדימה על-ידי אריאל שרון, שקולות המרכז והשמאל הצביעו ברובם, בשנת 2006, למפלגת ימין כקדימה ורק בשנת 2013 חזר מעט הסדר הרעיוני למקומו, לאחר פירוקה של קדימה הימנית. מפלגת "יש עתיד" תהפוך לאחר הבחירות הבאות ל"מפלגת כיס" של אחד מראשי הימין, שיהפוך לראש ממשלה. לפיד כבר התרגל לזאת ומסתמא שגם עפר שלח יתרגל לכך על-אף ניסיונו לשוות לעצמו מראה שמאלי.

מפץ ערבי - חרדי

הערבים והחרדים חיים פוליטית כשבויי הכיס של והשמאל והימין. הגזענות האנטי דתית של המרכז- שמאל דוחקת את החרדים לזרועות הימין - למרות שהימין מזמן הפך לקבלן העברת הצעות חוק נגד הדת בענייני סמים ותועבות ועוד מיני רעיונות אנטי דתיים. הערבים הם שבויי השמאל, וככאלה הלכו דרך ארוכה על הסיסמה "רק לא ביבי", שהביאה לעליית גזענים ימניים ואנטי ערביים הגרועים פי כמה מנתניהו כסער, בנט וליברמן - והכול בהמלצת השמאל היהודי - הציוני ויהודי חד"ש. התנועה האיסלאמית הדרומית היא הגורם הערבי הראשון שהתעורר מחלום הבלהות המעשי הזה אך מה יהיה בעתיד עדיין לוטה בערפל. אם בימין, במרכז ובשמאל מתנפצים שוב ושוב מפצים פוליטיים הרי שהיה כדאי לחרדים ולערבים לחשוב על ניפוץ מפץ משלהם, ללא חברות וכניעה לשמאל היהודי האנטי דתי, ורחוק מפטרונות הימין הציוני.