דוב-אי

גלביה לבנה צחורה, עקאל מהודר על הכפייה המכסה את ראשו, חיוך של מבוכה ומבט מוכה תימהון המשתאה, מה אירע ליהודים הנוהרים עצמם לדעת בימי מגיפת הקורונה, בימי שבר כלכלי, בימי ריסון.

מה מוביל זקנים ונערים, טף ועלמות, אימהות וסבתות מוכי סנוורים להגיע לארץ זרה. מה גורם לזרם הבלתי פוסק של המצטלמים על-רקע בנייני הפאר? מהיכן צמחה תרבות הנהירה לקניונים והקניות במיליוני דולרים כשהחנויות בקניוני ישראל נסגרים אחת אחרי השנייה.

מה מצאו הנוסעים מטף ועד זקן בארץ שאופיה הוא בנייניה הגבוהים, מגדלי העושר המוגזם, מדינה שכרטיס הביקור שלה הוא עושר נובוריש מנקר עיניים. הקרתנות מעלה חיוך על שפתיו של הדובאי המצוי הרואה את נדידת העם בישראל ומתקין את העקאל, נכנס ללמבורגיני האדמה ומהרהר על אומת הסטארט-אפ המתזזת עצמה כסהרורית בין חנויות הקניון, ממהרת עמוסת שקיות לקניון הבא.

אינני בא לבקר או לשפוט בשורות הבאות את הנופשים וכמהי הבילוי בדובאי. מבקש לשתף במחשבות אודות תופעת הנדידה המיוחדת בעת הזאת. הנהירה לדובאי מעוררת מחשבות נוגות על נפש האדם וצרכיו. הצורך לנפוש, להתאוורר, לצאת מתוך המקום המרסן, המגביל, למקום פתוח, מזמין, מפואר בימי המגיפה הפוקדת את העולם כולו, הוא צורך אנושי.

מול צורך זה ניצב השבר הכלכלי, מטה לחמם של מאות אלפי ישראלים שנשבר, התרסק, התנפץ לקרקע המציאות. הישראלים, שאבני הריחיים של ההלוואות, המשכנתאות, השכירות, הארנונה, על צווארם, חוסר השליטה, חוסר הוודאות, חוסר התקווה, מעניק להם רגעים של חסד, של לחלום את החלום, לחוש כגבירים, כמלכים, כרוזני ארץ, בארץ הנוצצת, השמש העולה והזוהרת ביופייה.

עשרות אלפי הישראלים המבלים בדובאי, אינם מתריסים כי אם מבקשים רגעי הנאה ושעות של אושר. הנהירה, ויש מי שיכנו זאת בריחה, היא נחלת האוכלוסייה הישראלית לגווניה, ערבים לצד חרדים, זמרים לצד בנקאים, עמך ישראל, עשירים לצד סופרי הימים לקבלת דמי הביטוח הלאומי, כולם באו ונקבצו לך דובאי.

כעת נותר רק להמתין ולבחון האם בימי הריסון וההידוק, בימי הסגר השלישי תתגבר הנהירה לדובאי בידיעה שגם במחיר של דרישת כניסה לבידוד? האם הייאוש נוח יותר בדובאי הרחק מהסגר, מהשבר, מתחושת המחנק, מחוסר האמון הציבורי. אין לאיש רשות לשפוט את הנוהרים לדובאי, לכל היותר לחייך חיוך קטן, להביט בעיניו הפעורות לרווחה של האיש עם הגלביה הלבנה, העקאל המוקפד שעל הכאפייה והלמבורגיני האדומה.