עסקנו רבות, אולי במידה דיספרופורציונית, בהיבטים הרפואיים, הטכניים והניהוליים של משבר הקורונה, אבל בדרך כלל נמנענו או דילגנו על עיסוק משמעותי לא פחות בהיבט המוסרי של המשבר. כאשר מדובר בהיבט המוסרי, פונה התודעה לשני שיקולים עיקריים: האחריות האנושית-הומנית והאחריות ההדדית החברתית; לצורך בחינת הנושא, בשתיהן אנו נדרשים לקריטריוני השוואה ומבחינתי אין טבעי יותר מהמוסר היהודי ולא האוניברסלי, כיסוד לבחינת שאלות אלה.
מוסר יהודי, על שום שאנו מדינה יהודית. אם במדינתנו לא יהיה זה יסוד מוסד בשיקולים ההומניים, היכן עוד נלך לחפשו? משבר הקורונה הוא למעשה מלחמה, הואיל וגורם חיצוני, שאינו נשלט על ידינו, מעמיד בפני הציבור כולו איום שיש בו סכנה לחיים ולאיכותם גם יחד. היקף הסכנה וחומרתה, הוא פונקציה של עוצמת האיום, תפוצתו, משכו ואופי הנזקים שהוא עשוי לגרום לחברה הנפגעת. לרוב, הנזקים, הם גם פונקציה של המוכנות למאבק.
במלחמה ובמשבר הקורונה, עשוי האיום להיות בשלבים שונים חמור יותר עבור קבוצות אזרחים מסוימות אולם הוא נותר רלוונטי לחברה כולה. איום משברי על חברה הוא איום המתחולל בפתאומיות, מתפתח במהירות, נפוץ לכל עבר ומאתגר את מרביתה. החברה המאותגרת אמורה להתגייס למאבק שמטרתו משולשת: הבנה משופרת של מהות המשבר וגורמי הנזק בו; פיתוח יכולות התמודדות שעיקרן איתור גורמי הנזק, עצירתם ומיזעור היקף הנזקים ושיאה בבלימת הגורמים מחוללי המשבר, שיקום הנזקים והשבת החיים לסדרם. כך מתנהלת מלחמה "קלאסית" וכך מתנהל גם המאבק במשבר הקורונה.
בחינת האירועים מצביעה על שתי תקופות נבדלות זו מזו כמעט בכל: התקופה הראשונה - מהופעת הנגיף בישראל ב-27.2.2020 ועד ליציאה מהסגר הראשון. התקופה השנייה - מפתיחתו המלאה של המשק אחרי הסגר הראשון ועד ימים אלה (20 לפברואר 2021), מועד תחילת היציאה המאורגנת מהסגר השלישי. מהלכים אלו התנהלו על-ידי ממשלת חירום לאומית, דו-ראשית, שהוקמה כביכול בראש וראשונה לשם מאבק בפנדמיה.
להערכתי, שתי התקופות נבדלות מהותית זו מזו בשלושה משתנים עיקריים: המוסרי, הרפואי והניהולי. התקופה הראשונה הייתה קצרה ונמשכה פחות מ-3 שבועות. זו התאפיינה במחסור משמעותי במידע על הנגיף ותכונותיו, וגרם להערכת-חסר של חומרת הנושא, משכו ועוצמת קטלניותו. כמו-כן היה המידע המקוטע, סותר בחלקו ובעיקר חסר מענה רפואי לאיום (חיסון או תרופה). מצב זה היה בבחינת ההלם הראשון של עמידה בפני איום מרכיב קיומי לכלל האוכלוסייה, ללא מענה רפואי אפקטיבי. המענה הלא קונבנציונלי שהוצא כתחליף היה בדמות מערכת דפוסי התנהגות.
1 במילים אחרות: כל מה שכל אחד מאיתנו עשה או נמנע מלעשות, השפיע בראש וראשונה עליו ועל משפחתו אבל גם על אחרים בסביבה רחוקה יותר. בסגר הראשון היה הציבור ממושמע במידה רבה ונענה להוראות השלטונות לגבי אמצעי הזהירות שעליו לנקוט בכדי להבטיח את שלומו ולקצר את משך הסגר. נראה שההסברה הלאומית שליוותה שלב זה של האירוע על אופיו, סכנותיו ודרכי ההתמודדות מולו - בהעדר (באותו זמן) חיסון או תרופה - כשלה, באשר היציאה מהסגר הייתה מהירה, חפוזה, כוללנית מדי ולוותה בהתרופפות משמעת הזהירות.
באותו זמן הסתבר, שהווירוס המקורי שהגיע לישראל, תוקף באופן קשה במיוחד אנשים בגילאי 65 ומעלה והוא חמור במיוחד לבני ה- 80 ומעלה או למקרים שלהם כשלים בריאותיים קיימים. בידול זה גרם למדיניות של הפרדה, בין בני הגיל השלישי לצעירים יותר. מאחר שרבים מ"האזרחים הוותיקים" מתגוררים בדיור מוגן, הופכת קבוצה גדֶלה זו, שעליה נמנים גם כ-200,000 ניצולי שואה שביניהם ערירים וחסרי כל, לבעלת מאפיינים וצרכים מיוחדים. באותה עת סבְרה הקהיליה הרפואית שילדים ונוער כמעט אינם נפגעים מהנגיף אעל-פי שהם עשויים לשאתו ולהפיצו - שבר נוסף במבנה האיום המשותף של הווירוס על כלל הציבור. ככל שרבו השברים, קטנה הסולידריות והתרופפה תחושת השייכות, האחדות והאחריות ההדדית מחוץ למשפחה הגרעינית. כשלון ההסברה בשילוב עם אותם פיצולים חברתיים דירבן את החרפת המשבר הכולל, וזו באה לידי ביטוי בשני הסגרים הבאים: השני (18.9.2020)
2 ארוך והרבה פחות יעיל מהראשון, והשלישי (8.1.2021)
3: מעט קצר יותר אך בעל אופי אנרכיסטי דומה.
במחצית השנה שבין הסגר השני לתחילת היציאה מהסגר השלישי, חלו מספר התפתחויות: א. פותח חיסון ע"י מספר חברות בעולם, שהוכח כיעיל לנגיף המקורי ברמה של 95% ומעלה, ובו הצטיידה גם ישראל. ב. התגלתה "מוטציה בריטית", אקטיבית יותר בתהליכי ההדבקה ושתיים נוספות, בדרום-אפריקה ובברזיל. ג. בישראל הוחל במסע לחיסון האוכלוסייה. לחיסון עדר מינימלי יש לחסן כ-65% מכלל האוכלוסייה, 90% מהם לפחות בני הגיל השלישי. חיסון זה לא כולל נוער מתחת לגיל 16 שרגיש יותר למוטציה הבריטית וככל הנראה גם לדרום אפריקנית. כצפוי, השהיית המאבק בנגיף, חושפת גם אוכלוסיות שהתחסנו להשפעתן של מוטציות שסביבת הגידול שלהן היא מגיפה מפותחת ופעילה.
תקיפת הקורונה המקיפה את כלל האוכלוסייה במדינה קטנה וצפופה כישראל,
4 היה המבחן הראשון של האוכלוסייה הישראלית מול אירוע משברי כולל, מאז מלחמת לבנון ה-2. זוהי מקבילה אפשרית למלחמת טילים בין ישראל לחיזבאללה וחמאס במשותף. הנגיף העמיד למבחן לאומי כולל את איכות המערכות הממלכתיות וחשף בהן חולשות טכניות וניהוליות רבות המשליכות על יכולת ההתמודדות הלאומית. ניתן להתגבר עליהן בהכנה משופרת וסבולת מוראלית גבוהה, אולם מכשלות חברתיות, שעיקרן שבירת עמוד השדרה של הסולידריות הלאומית-חברתית, מגבירות כל איום אסטרטגי יהיה מקורו אשר יהיה.
החוסן הלאומי פועל בדרך כלל בשתי פעימות: שלב א' - האיום מלכד את השורות ומעצים את כושר העמידה - חוסן גבוה, כושר עמידות גבוה; שלב ב' - כשלון השלב הראשון, שחיקת החוסן העצמת האיום והתפוררות, בה כל אחד דואג לעצמו. כאן באה לרוב התמוטטות המסגרת החברתית.
הסממן המרכזי לעוצמת השבר שהתגלה במשבר זה, הוא העלייה המבהילה במספר המתים בין הסגר הראשון לשני ובין השני לשלישי. בעוד מספר הנפטרים בכניסה לסגר השני היה 1,163
5 היה מספרם בכניסה לסגר השלישי כבר 3,525. ובשלהי הסגר השלישי (18.2.2021), עומד מספרם על כ-5,486 נפש!!!
6 האכזבה והתסכול - פנים רבות להן: דרך הניהול הממשלתית, הנזקים הכלכליים שסופם אינו נראה באופק ולא ניתן להם מזור בדמות תוכנית שיקום ממשלתית מסודרת,
8 חוסר אמות מידה שוויוניות בין רבדי אוכלוסייה שונים, מעורבות הרסנית של היועץ המשפטי והכנסת בתהליכי ניהול המשבר בשילוב עם חידוד הפיצול הפוליטי בין שני חלקי הממשלה, תקשורת שנרתמה למאבק הפוליטי על גבו של המשבר, והתחדדות השבר החברתי בין הסקטור החילוני לחרדי ובין היהודי לערבי - הוליכו לעיסוק נרחב במשבר דרך פריזמה של אינטרסים סקטוריאליים טהורים. אין גרוע מזה בעת משבר לאומי, ששזורה בו סכנת חיים לרבים.
ואכן, הסגר השני נולד כתוצאה מהתפוררות המשמעת האזרחית לגבי ביצוע הוראות הזהירות. היציאה ממנו, שקפה כאוס ניהולי כולל ונזרעו בה זרעי הכורח להידרש לסגר שלישי. נושאים רבים עמדו למבחן במשבר זה, מהם אופרטיביים וניהוליים ומהם עקרוניים, מוסריים וכאלה שבוחנים את כושר הסבילות, יכולת העמידה והנכונות של החברה הישראלית להבליג זמנית על "מנעמי החיים". משמעת אזרחית והאחריות ההדדית, מודדים את אמון הציבור בממשלה ובמוסדות השלטון בכלל, את תחושת הביטחון האזרחית ואת הלכידות החברתית.
שתי מערכות ממלכתיות עמדו באיכותן ובמסירותן למאבק מעל לאחרות: מערכת הבריאות ופיקוד העורף הצה"לי. היו נקודות אור גם בתחומים אחרים ומצד קבוצות קטנות נוספות באוכלוסייה, שהסתכנו וויתרו על נוחיותן. מאידך-גיסא, כשלו רוב משרדי הממשלה, מרבית העיריות אבל יותר מכל המגזרים המסחריים הגדולים ואירגוני העצמאיים, שלאחר "ספיגה" קצרה בתחילת המשבר, גילו חוסר לויאליות וחוסר שיתוף פעולה עם הוראות הסגרים והנחיות הזהירות ופעלו באופן ישיר ועקיף להכשלת מרבית מהלכי הממשלה. נראה ש"הביטוח" בערבון מוגבל שקיבלו חוגי הצעירים וגילאי הדור השני מההערכה ההתחלתית שהמגיפה תוקפת בעיקר את בני הגיל השלישי ומי שבריאותם לוקה במיוחד, ביסס אצלם תחושת ביטחון מוטעית שממנה גזרו באנוכיות מובהקת את חוסר האחריות הציבורית. למרבה הפלא התפתח בציבור משחק אווילי של "חתול ועכבר" בין "אבירי" זכויות הפרט וחופש העיסוק לבין הרשויות הממלכתיות, כשהראשונים מדשדשים בחשיבה נרפית, בחוסר כושר הכרעה והעדר בפועל של אכיפה אפקטיבית, והאחרונים בניסיונות בלתי נלאים לעקוף את מעט הסדר שנוצר בזכות המגבלת והסגרים ולהחזיר את החברה לתוהו ובוהו. תוצאותיה החמורות ביותר של "תרומה" זו הן מספר הנפטרים והחולים הקשים
9, הנזקים הכלכליים לרבות סגרים חוזרים וביטול לימודים של למעלה מ-2 מיליון תלמידים - מאות אלפים מהם במשך קרוב לשנה. אין ספק שהמציאות הפוליטית השפיעה על תופעות אלה על נזקיהן. בכל זאת, בלתי אפשרי להשתחרר מתחושה שמשהו רע ומסוכן השתלט במשבר זה על החברה הישראלית ובא לביטוי מוקצן וחריף שאינו מבשר טובות. סרבנות החיסון שהופיעה מאוחר יותר, היא ביטוי נוסף להתפרקות מאחריות ציבורית וחברתית. האגו השתלט על כל המגזרים וקריאת התיגר של הסרבנים מאיימת לשבש את מאמץ החיסון הלאומי ואת הסיכוי להתאושש כלכלית בזכותו. לא די לסרבנים שהם מסכנים בברור אלפי אנשים, הם גם מצפים להגנת החוק ובתי המשפט על היותם מלאכי חבלה לכלל החברה הישראלית; אסור לאפשר להם זאת.
אינני סבור שאטעה אם אומר בצורה מוכללת וחדה, שהמשבר הוכיח כשל נרחב כמעט בכל הפרמטרים. אולם, כמדינה יהודית, בה חיי אדם אמורים להיות ערך עליון ונתינת כבוד ודרך-ארץ לזקנים או למוגבלים ונכים ערך מרכזי נוסף - כשלה ישראל בכישלון החמור ביותר בתולדותיה.
