ישראל במלכוד עצמי מתמשך

בסוגיית בית הדין הבינלאומי, מלכדה ישראל את עצמה במעשה חלם, כאשר צרפה את חתימתה לאמנת רומא ובכך הסמיכה את בית המשפט הבינלאומי שכונן במסגרתה לדון בענייניה. זאת חרף השגות חמורות שהיו לה על נוסח האמנה וזכויות הפעולה של בית הדין לפי שיקול דעת מוסדותיו¹ חילוקי דעות אלה נמשכים עד עצם היום הזה וכל המהומה שמתחוללת לאחרונה סביב החלטות התובעת הראשית האנטי-ישראלית, פאטו בנסודה (שעומדת לפרוש בימים אלה), להתחיל בחקירה נגד ישראל, הם תוצאת התחלה קלוקלת של מערכת היחסים עם בית המשפט.

סמכות בית המשפט כלפי המדינות החתומות על אמנת רומא ועל הנספח המשפטי המגדיר את סמכויות בית המשפט, מתומצתות כך: "סמכות השיפוט של בית הדין חלה על פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ופשע השמדת עם, שבוצעו בשטחים של מדינות אשר הסכימו לסמכות השיפוט של בית הדין, או על-ידי אזרחיהן. הסכמה לסמכות בית הדין ניתנת על-ידי הצטרפות לאמנת רומא או על-ידי הכרזה אד-הוק המקבלת את סמכותו. עד כה, 122 מדינות אשררו את החוקה והצטרפו כחברות בבית הדין"². בנוסף, לבית הדין תהיה סמכות שיפוט על מדינות שאינן חברות, כאשר מועצת הביטחון הפנתה את המצב בהן לבית הדין בהחלטה לפי פרק VII למגילת האו"ם.

"בית הדין מתפקד כמוסד שיפוטי שיורי: לפי עיקרון המשלימות המעוגן בחוקת רומא, לבית הדין תהיה הסמכות לחקור ולהעמיד לדין רק מקום בו מדינה אינה מקיימת כלל הליכים מדינתיים, או אינה מסוגלת או אינה רוצה לקיים הליכים שכאלה בכנות". הרשות הפלשתינית הגישה בקשה להכיר בה כמדינה לצורך דיוני בית המשפט, אף על-פי שאין היא מוכרת ככזו בשום מוסד בינלאומי אחר, שממנו שואב בית הדין את סמכויותיו ומפעיל את מרותו.

אם לסכם את המציאות העולה מדברים אלה, מבלי להיות פרשן משפטי מוסמך, ישראל מסובכת כיום עם בית הדין הבינלאומי, מפני שהיא חתומה על אמנת רומא ועל הנספח הנוגע לבית הדין. היא מסובכת משום שבית הדין, כארגונים אנטי-ישראלים אחרים, מתייחס לפניות הרשות הפלשתינית אליו כאילו היא מדינה. היא מסובכת פעם נוספת, מפני שבית המשפט הישראלי באינסטנציות שונות, קיבל את עמדות הרשות (או תומכיה וסייעניה) במספר רב של נושאי מחלוקת, ופסק בניגוד לעמדות הפוליטיות של ממשלות ישראל. בכך אין הוא משרת את המדיניות הלאומית, אלא את האינטרס המוסדי שלו, לבסס בשלוות-נפש, במסגרת עקרון המשלימות את תרומתו וחשיבותו כביכול לשתי מטרות:

א. קידום העקרונות הפוסט ציוניים המתנגדים לשלימות הארץ, שמתוקף רבים מהם פסק בעתירות שהובאו לפניו בניגוד לאינטרסים הלאומיים של המוסדות הנבחרים בישראל. ב. קניית מעמד לעצמו של "מגן ישראל", בכך שהוא מונע כביכול מבית המשפט הבינלאומי בהאג, הגשת תביעות נגד המדינה, משום שאלה נדונו כבר על-ידי בי"ד ישראלי. אולם החלטות ברוח אוהדת לעניין הפלשתיני על-ידי בית המשפט הישראלי, הן בדרך כלל גול עצמי ללאומיות היהודית.

רק לאחרונה החליטה ישראל להפעיל סנקציות נגד בכירי הרשפ"ת שאחד מתפקידיהם העיקריים, הוא "לטייל" דרך קבע בין ישראל להאג, כשהם מקדמים, חרף ההשגות הנ"ל, הגשת תביעות נגד ישראל וכוחותיה המזויינים, וא"כ חוזרים בשלווה סטואית להתגורר תחת הממשל הצבאי ולחכוך ידיהם בהנאה על האווילות של מדינת ישראל. ברור שמאחורי הקלעים מושפעים מהלכים אלה מעמדותיהן של מדינות אחרות ובראשן ארה"ב, שעם חילופי הממשל בה, הורעה יכולתה של ישראל לבלום יוזמות של בית הדין, שבמהותן הן פוליטיות ולא משפטיות.

זאת ועוד, חופש הפעולה הפלשתיני, כמו גם זה של בית הדין הבינלאומי, נובעים בין היתר מחוסר הכרעה מדינית בשאלת מעמדם של שטחי איו"ש. סיפוח השטחים, היה הופכם לשטח ישראלי ומנטרל את עיקר היכולות לנגח את ישראל בסוגיות המפוברקות של פשעי המלחמה. ברור שהפלשתינים, בית המשפט והקרובים והידידים בנפש של מתנגדי זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל, מסייעים ומדרבנים פעילות זו ככל יכולתם ומשתמשים בה כמנגנון הרתעה נגד ישראל. סביר להניח שהחלטתה האחרונה של התובעת הראשית של בית המשפט, בושלה בחודשים האחרונים לכהונת טראמפ, ונועדה לשתי מטרות:

חבלה בתוכנית השלום שביקשה, בין היתר, להכיר בזכותה של ישראל לספח שטחים והכנה לאפשרות שטראמפ יכשל בבחירות ונשיא דמוקרטי חדש, יהיה פתוח יותר להפעלת לחצים על ישראל להגיע לפתרון האנכרוניסטי של "שתי המדינות". אינני יודע אם נתניהו "מחזיק בחיים" את עצם החתימה על אמנת רומא, כתירוץ המאפשר לו תמרון פוליטי נוח יותר מול לחצי "נאמני ארץ-ישראל", או שגם הוא אינו מוכן עדיין לעשות את הצעד המכריע לפתרון בעיית ארץ-ישראל המערבית. לפני בחירות חדשות, והקמת קואליציה, זו שאלה כבדה, שראוי שכל הציבור יתן עליה את דעתו. מכל מקום, פרסום ההמלצות האחרונות של המל"ל³ בסוגיות אלה, מחזקות חשד זה.

הגיע הזמן לעקור את מטרד ביה"ד ולהורידו מסדר היום. בשלב ראשון על-ידי השעיית חתימת ישראל על אמנת רומא. זאת עד אשר תגיע להבנות עם מוסדות בית המשפט או הקהילה הבינלאומית המנטרת את פעולותיו, לגבי הפסקה מוחלטת של מדיניות האפליה נגד ישראל, כתנאי להסרת ההשעיה⁴. קביעת מדיניות בלימה וחסימה נגד כל הגורמים המבקשים לדוג במים עכורים, והתקדמות אפקטיבית ביישוב שאלות ההסדרה באיו"ש. בשאלת האפליה נגד ישראל אוהדיה וסייעניה, חייבת המדינה לנקוט גישה חריפה ומחמירה, לרבות סנקציות של ממש.

דומה שבמסגרת רפורמה במערכת המשפט הישראלית, יש מקום לבחון את כלל ההסכמים והאמנות עליהם חתומה ישראל בקונטקסט העקרוני - העקרונות העומדים ביסודם, ושאלות היישום הבלתי מפלה. בעניין זה חשיבות מיוחדת למתאם המפוקפק והמפלה הקיים במקרים רבים בין חוקי המלחמה התקפים בין מדינות, לבין הפרשנות הניתנת להם על-ידי "יפי-נפש" ואינטרסנטים פוליטיים, המבקשים להחיל עקרונות של הדדיות בין-מדינתית על מאבקים א-סימטריים: מדינות מול אירגונים תת-מדינתיים (בעיקר אירגוני טרור אלימים).