חמאס ותומכיו הגדילו את שאיפותיהם בסבב הנוכחי ביחס לסבבי הלחימה הקודמים נגד ישראל. מבחינתם מבצע "חרב ירושלים" היה צריך להפוך לאינתיפאדה שלישית והפעם גם לסחוף את כל הציבור הפלשתיני מהים ועד הנהר. לאור הציפיות הללו הכישלון בהחלט צורב. להלן כמה נקודות לאופטימיות לסיכום סבב הלחימה הנוכחי:
1. חמאס נכשל בניסיון לרתום את כל ערביי ישראל למלחמה. כבר במהלך הימים הראשונים לסבב חלה ירידה בגובה הלהבות בין יהודים לערבים בתוך גבולות המדינה, אולי בגלל העובדה שהאלימות שהתפרצה בתוך גבולות ישראל אפיינה רק קומץ של קיצונים ועבריינים בשני הצדדים. הדבר מלמד שרוב האוכלוסייה בישראל שואפת לשוב לשגרה ותומכת בדו-קיום (בערבית: תַעַאיֻש). ברשתות החברתיות ובווטסאפ הופצו סרטונים רבים בהם קראו לדו-קיום אנשי דת משלוש הדתות, צוותי רפואה ואזרחים מודאגים אחרים. יש לקוות שהמשבר יעורר דיון כיצד אפשר לקרב בין חלקי החברה.
2. המומנטום הדתי בירושלים הסתיים. המהומות בבירה דעכו אחרי כמה ימים, עם חלוף המועדים הטעונים: חודש רמדאן, ליל הגורל, עיד אל-פטר, יום ירושלים ויום הנכבה. כאשר המאבק עבר מהמישור הדתי ללאומי, דעכה המחאה בשטחים ובקרב ערביי ישראל. המלחמה בעזה הפכה בהדרגה מנושא כלל-מוסלמי לסוגיה מקומית, סבב מלחמה נוסף בין ישראל לחמאס.
3. חמאס נכשל בגדה. הרשות הפלשתינית הפעילה מאמצים רבים לבלום את פעילות חמאס בגדה המערבית. פתח השתלט על ההפגנות בגדה על-מנת לשלוט בהיקפן ובעוצמתן ודאג להוריד את גובה הלהבות. אבו מאזן מודע לעובדה שחמאס מנסה לעורר אינתיפאדה שלישית על-מנת להשתלט על הגדה ולמוטט את הרשות הפלשתינית. עיקר התסכול של חמאס נובע מביטול הבחירות, בהן העריך שינצח.
4. הסכמי הנורמליזציה הטריים עמדו במבחן. אף אחת מהמדינות שחתמו עם ישראל בשנה שעברה, הסכמי ה"תַטְבּיע" (הנורמליזציה) או "הסכמי אברהם", לא נסוגה מההסכם. האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו הסתפקו בגינוי כללי של "מעשי התוקפנות של ישראל נגד הפלשתינים". בתקשורת הערבית הפרו-פלשתינית וברשתות החברתיות נמתחה בימי הלחימה ביקורת רבה על "בגידתן" של מדינות אלה ובראשן האמירויות.
5. רוב מדינות ערב הביעו תמיכה בסיום המלחמה. בעיתונות במדינות ערב הייתה ביקורת רבה על מעורבותה של אירן, כמי שאחראית להעברת הטילים לפלגים בעזה וזו שמתנגדת להפסקת האש ולמאמצי התיווך הערביים (בעיקר מצרים).
היה חשש רציני שהמלחמה תגלוש למדינות השכנות. לדוגמה, שוטרים ירדנים נאלצו לעצור את המפגינים הפלשתינים שצעדו לעבר הגבול בכמה מוקדים בממלכה. הממלכה ההאשמית אף חסמה את עמודי הפייסבוק, בהם התרבו הקריאות לצאת להפגין ליד גבול ישראל. ממשלת לבנון הביעה חשש שירי של פלגים מתחומה יביא להתקפות של צה"ל ומצרים רצתה למנוע הסלמה שתגרור פלישה קרקעית של צה"ל לרצועה סמוך לגבול סיני.
6. חיזבאללה לא התערב, הביקורת על "ציר ההתנגדות" האירני גברה. ביום שבת הראשון למלחמה נורה פעיל חיזבאללה שהתקרב יחד עם מפגינים פלשתינים לגבול ישראל ליד מטולה. למרות המשוואה שקבע חסן נסראללה, לפיה על כל הרוג מהארגון יחוסל חייל ישראלי, האירוע וההלוויה של הפעיל עברו במפתיע בשתיקה. חיזבאללה נמצא לאחרונה במצוקה כלכלית קשה, בשל העיצומים על אירן ומשבר הקורונה. על כן, המימון של חיזבאללה ירד משמעותית. המצב בארגון השיעי החמיר בחודשים האחרונים גם בשל המצוקה הכלכלית-חברתית הקשה בלבנון.
בימי הלחימה גברה מאוד הביקורת בעולם הערבי על המיליציות האירניות העסוקות בהשתלטות על עירק, סוריה, לבנון ותימן וסוחרות בסמים, במקום להתערב לטובת עזה. פרשנים בתקשורת הערבית חזרו על הטענה, לפיה אירן והמיליציות השיעיות מתחייבות ברמה ההצהרתית "לשחרר את ירושלים" (למשל "כוח קודס" של משמרות המהפכה) אך בפועל משתלטות וזורעות הרס בעולם הערבי.
7. סוריה לא סולחת לחמאס. בניגוד למנהיגים ערבים במזרח התיכון, נשיא סוריה בשאר אל-אסד המנהל כעת סוג של קמפיין בחירות (מעניין אם ייבחר - אפשר לשאול בציניות) לא הזכיר במילה את נושא עזה. בסבבים שלפני מלחמת האזרחים בסוריה (שהחלה ב-2011) הרבה אסד להתבטא בנושא עזה והפעם מילא את פיו מים. הסיבה היא בגידת חמאס במשטר הסורי במלחמת האזרחים ותמיכתו במורדים, זאת אחרי שזכה לסיוע ממושך מאסד.
נוסיף לרשימה את ההישגים הידועים של הרס תשתיות הטרור בעזה, הוכחה מחודשת ליעילותה של מערכת כיפת ברזל ותמיכתו של הנשיא האמריקני ג'ו ביידן במדיניות ישראל. ההישג החשוב ביותר הוא יצירתה של הרתעה לזמן ארוך. האם הדבר הושג? הזמן יגיד.
