מאֲפֵלָה לְאוֹר גּדוֹל

נֶאֱמַר מְחֹשֶׁךְ לְאוֹר וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה
בְּהָעֲלוֹת אֶת הַנֶֹרוֹת אֶל מוֹל הַגְּבוֹרָה
שֶׁאוֹרָן פּוֹנֶה אֶל הַמֶּרְכָּז וְלֹא לְמַעְלָה
לְהָפִיץ אוֹר הָאֱלֹהִים אֶל תֵֹבֵל כֻלָּהּ

לְהוֹצִיא אָת הָעוֹלָם מְאָפֵלָה לְאוֹרָה
כְּשֶׁבְּנֵי עַוְלָה"רוֹדְפֵי" שָׁלוֹם לִכְאוֹרָה
וְנוֹהֲגִים בִּבְנֵי עַמָּם כִּבְשַׂר תּוֹתָחִים
וּמִשְתַמְּשִׁים בִּבְנֵי עַמָּם שַׁכְפּ"ץ חַיִּים

בַהַעֲלוֹתְךָ אֶתֶ הֵַנֶּרוֹת במנורה שמור
כִּי לֹא בִּכְדִּי יָמִין וּשְמֹאל הֵם הָאוֹר
רַק יַחַד עָמַד יִשְׂרָאֵל בַּתְלָאוֹת בְּעִתּוֹ
רַק יַחַד יַעֲמוֹד עַמֶּנוּ מוֹל עוֹלָם לְבַדּוֹ

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר בָּרָקִיעַ
מנפץ מזימת שונאיו וקמיו במפגיע
אַף אִם פֹּה וְשָׁם נִתּקָלֵ בְּמַהֲמוּרָה
נִזְכּוֹר אָת הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר נֶלֵךְ לְאוֹרָהּ

אויבי ישראל מבעירי האש ונשרפים בה

אויבי ישראל מבעירי האש בבורותם מאמינים כי בשלחם אש בנו נהיה בשליטתם ותרפה את ידינו. הם למדו לדעת אך לא הפנימו זאת כי האש תוכל גם בהם ואינם חסינים מפניה. מצאנו כי האש שׁלִּבּוּ אָז במדבר אכלה בַּמֻּקְצִים, בּמֻּבְדָּלִים הַשְּׁפָלִים שֶׁלִבּוּ אותה, כי המלבה אש אל יצפה שלא תאכל גם אותו, אף בהעמידו פנים כי הוא עושה זאת כְּ-רָחִים על "אָחִים" אלא שהוא לא יהא מוגן מאשו עצמו בסברו כי הוא מוגן מפניה. כפי שמתברר אין הכתוב שַׂם אשם על בני ישראל כלפי אחיהם הצועדים יחד במדבר, או כלפי מנהיגיהם שמונו על-ידי הגבורה כמנהגיגים. חכמינו ממהרים להטיל את האשם בהסתה על הערב רב שנסתפח לעם ישראל בצאתם ממצרים. רואים זאת לאורך הדרך במסיתים כי הם אינם מצאצאי יעקב, וכי צאצאי יעקב לעולם לא יעשו עולה לאחיהם, זה קרה באלה שהסיתו את העם לעשות עגל זהב. זה קיבל ביטוי בסיפור הכוזרי כאשר נהל דין ודברים עם מלך כוזר בתשובה לשאלתו של המלך: איך זה שבכל זאת יש עושי רע לעמם מקרב צאצאי יעקב, ענה לו החבר במשל: כמו ישיעת שעליו ירוקים כל ימות השנה, ובכל זאת רואים פה ושם עלים צהובים שנושרים ממנו, כך זה עם המסתפחים לישראל הם העלים המצהיבים הם הערב רב, שנסתפח לעם ישראל כי לא ינקו מדשן העץ ונשרו, הם כאצור מסמלים את הערב רב שאינם צאצאי יעקב. האש שבערה במחנה הייתה אשו של הקב"ה כאשר העם היו מתאוננים בפני ה'. שם נאמר: ויחר אפו ותבער-בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (יא/א). משה שוב ושוב מתגלה מנהיג נקי מרבב דבק במשימה שהטיל עליו ה' ומיד חש לעזרת העם וכבתה האש. ושוב "הָאֲסַפְסֻף" חוזר ומסית את העם והפעם על כי מזונם במדבר דל כי נאמר, ובכו על הדגה חִנָּם שאכלו במצרים ועל הַקִּשֻּׁאִים וְהָאֲבַטִּחִים ועוד מאכלים שאכלו במצרים. ברור שלא אכלו דברים אלה במצרים תחת שעבוד מצרים, אבל כדי שתהא ס בה להמרדה גרמו לעם לשקר ולשכוח את העבדות במצרים ואת הענויים שענו אותם המצרים, והעבודה שהעבידו את בני ישראל בפרך, לא רק זאת אלא גם עונו בעבודתם כי היה עליו לספק את החומר לבניה את הקש. אחרי צאתם ממצרים ולכתם במדבר הלוהט כאשר הקב"ה שם להם ענן ביום ואש בלילה בצעדתם, נהגו בכפיות טובה "במלא כעורה". כנארה התנהגות זו דבקה בנו כשאנו נמצאים בצרה כמו בימים ההם כאשר שונאי ישראל קמים עלינו לכלותנו. אלא שהקב"ה נותן חכמה בלב מנהגיננו לסכל מזימתם ואף על-פי כן יש כאלה שינם מסכימים לסבול ושואלים "עד מתי". כאילו זה בידי לוחמנו שומרי החומות. כאן המקום לאמר שוב ושוב כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילינו מידם, בעזרת גבורי חיל העומדים מול צר ואויב, מכים בו ומסכלים זממו.

חשובה האחדות כעם גם כשאין אחידות

כוחו של עם ישראל באחדותו, ולאו דוקא באחידות דעותיו. דברים אלה חוזרים מדי פעם בתורה בצורות שונות. לא בכדי הדבר קבל ביטוי במינוי שבעים הזקנים אשר לבטח אינם אחידים בדעותיהם ואף על-פי כן החלטתם מחייבת את העם. מקור ההלכה בישראל הוא תולדה של דעות שונות, שמעשירים את החשיבה והמחשבה עד שפוסקים הלכה לפי בעל הדעה שהרוב מסכים לה. אין לראות בכך אלא יתרון והעשרת הדעת בישראל, עצם קבלת דעת הפוסקים מהוה סימן לעצמה של עם ישראל אשר על-אף חילוקי הדעות העם מאוחד. שיש לו תורה והוא מסגל לקיים את מצוותיה. לכתו במדבר כשהמטרה להליכה היא לרשת את ארץ כנען, שתהיה לישראל ארצו לעולמי עולמים. לא כן של עם ישראל בראשית התהוותו במדבר בתנאים קשים, חשלה אותה לעמוד בכל התלאות שבדרכו לעצמאות כעם האלוהים. זה לא מנע מן העם להביע דעה משלו שאיננה מוכתבת מלמעלה. נחלקו בדעה ונשרו מאוחדים כעם. ראינו לאורך הדורות מחלוקות של תנאים, אמוראים ובין הפוסקים שבכל הדורות, ואין איש מבעלי המחלוקת טוען כי על פיו יקום וישק דבר וכי דבריו הם השראה משמים. כך כמובן נוצרה התורה שבעל פה, שחשיבותה רבה כמו התורה שבכתב. לכן משמעות הפסוק: אִסְפָה לי שבעים איש מזקני ישראל (יח/טז) והביטוי אִסְפָּה מרמז על "בעלי אֲסֻפּוֹת" הם הסנהדרין וברור כשיש שבעים איש בעלי סמכות, זה אוסר וזה מתיר זה מחמיר וזה מקל, אלא שכולם שואבים ממקור אחד מן התורה ועל כך הם יחידה אחת כמו בעדר הצאן שמשה נחשב לרועהו של שה או שִׂיָּה שונים הן אבל ביחד הם מהווים יחידה אחת. בימינו כמו בעבר המחלוקת שבקרב העם הייתה והנה לגיטימית, כמו המנורה שכולה מקשה אחת מזהב יצוק ואחידה, והנרות הנדלקות אך שלהבתן עולה בכוון האורות הימנים לנר האמצעי והאורות השמאליים לנר האמצעי, המסמל את הקב"ה הקב"ה שהוא מחזק ומעשיר את ישראל, לעמוד מול אויבין הרבים.

האדם בן חלוף הולך ומותיר אחריו מעשיו

התורה איננה מקנה מעמד מיוחד למנהיג ורואה בו כאחד העם. אלא שהוא נבחר לא בגלל מעמדו, אלא בגלל כישוריו וכיכולתו להנהיג. אין למנהיג יתרון על אחד העם וזה בלט ביחס של התורה למִרְיָם הנביאה אחות משה. למרות זכויותיה הרבות החל ממשית משה מן הים ועמידה בראש נשות ישראל בעת הצורך לא זכתה ליחס מיוחד כאשר דברה (רִכְלָה) עם אהרן אחיה: על אֹדות האישה הַכֻּשִׁית אשר לקח (יב/א), מדובר באחיה משה. בדבריה נחשבה כמפלה בין אישה לרעותה בגלל צבע עורה. לכן דבריה אל אחיה אהרן נחשבו בעיני הקב"ה דברי "לשון הרע", למרות שאומרת דברים אלה היא מנהיגה בעלת זכויות. חכמינו נסו לישב זאת לחיוב בנותנם לדברי מרים משמעות של יחס אוהד לאשת משה אשר נשארה נאמנה לו למרות ש"גירש" אותה כאשר קבל את המינוי כנביא מנהיג עם, לא רק צורה גם מָלָה ילדיה בהכניסה אותם לבריתו של אברהם אבינו. מרים בדברה על צפורה אשת משה גלתה התפעלות ממנה בתארה אותה כאשה יפה: שחורה ונאוה יפת-מראה, כפי שזה קבל ביטוי בשיר השירים שם מתוארת אישה יפה כך: שחורה אני ונאוה, (שיר השירים) ולא רק יפה ונאה במראיה אלא גם במעשיה כפי שאמר רש"י: על שם נוֹיָהּ (יָפְיָהּ) נקראת כושית. והרי בגימטריה כּוּשִׁית (שלא כפי שהיא כתובה בפרשה בוו חסר), היא 736 = גם "יְפַת מַרְאֶה" בגימטריה 736. לכן נשאלת השאלה למה נענשה שנאמר: והנה מרים מצרעת כשלג (יב/י). התשובה לכך היא כי אמרה דברים אלה לאהרן בצורה שהותירה בהם משמעות כפולה. בהגיעו דברים אלה לאזניו של משה, לא הגיב כי הוא עָנָו ולא ראה בכך פגיעה. משה גלה רחב לב ודבריו אל הקב"ה נתקבלו כי שתאר אותו הקב"ה: משה בכל ביתי נאמן הוא: (יב/ז) ולא בתואר זה זכה משה מפי הקב"ה אלא ב: והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב/ג). זו תכונת המנהיג לה מצפה עם ישראל גם בימינו אלה שיהא צנוע וענו ולא רברבן מתנשא, בכך שם עצמו מנהיג מוערך על אופיו והתנהגותו ולא על דבריו, ביחוד כאשר חלטותיו ענייניות לטובת עמו ולא לטובת עצמו ובשים עצמו כאחד העם. מתעוררת עוד שאלה מדברי מרים אם אומנם יש בדבריה משום לשון הרע, הלא נאמר: ותדבר מרים ואהרן במשה (יב/א) והנה היא נענשת ואהרן שהיה שותף לשיחה פטור היה, למרות שהיה עליו להעיר למרים ואף להוכיח אותה כי מדברת לשון הרע, אלא שחכמינו סבורים כי לא במקרה נאמר: ותדבר מרים ושם אהרן שבא בעקבות כך רק נזכר באקראי, כי השיח לא היה בין השנים כי היה צריך להיות כתוב: וידברו מרים ואהרן וכו... משה גילה מנהיגות, עבר לסדר היום תוך ותור על כבודו והכין את העם לתזוזה למסעו, זאת לאחר שהמחנה התעכב בגלל מרים שבוע ימים עד הבראתה מצרעתה. לא רק משה גם התפלל בעבור מרים: ויצעק אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה.

לֹא בִּכְדִי נֶאֱמַר יִשְׂרָאֵל אוֹר לַגּוֹיִים בַּחֲשֵׁכָה הֶם יִהַלְּכוּ וּבְלֶכְתָּם יַפִּילוּ חַלָלִים
כּל שֶׁעַל יִשְרָאֵל לְקַיֵים אֶת הַכָּתוּב לְהִשָׁאֵר מִקְשָׁה אַחַת כַּמְּנוֹרָה וְזֶה חָשׁוּב
זֶה יִתֵּן לְעַמֶּנוּ כֹּחַ לִגְבּוֹר עַל הָרֶשַׁע כִּי רַק אַחְדוּת עָם בְּעֵת צָרָה תָּבִיא לוֹ יֶשַׁע
וְכֹל הַמַלְעִיז וּמַרְבֶּה לְהַטִּיף בָּרַבִּים יִוַכַח מָהֶר כי הוּא מְסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים
כּי עָם יִשְרָאֵל חַי וְקַיָּם וְאֱמֶת מְדַבֵּר כִּי אָכִן יִוָּכַח מָהֵר שֶׁנֶצַח יִשְרָאֵל לֹא יִשַׁקֵּר