"שומר החומות", סיכום ביניים <br>

התוצאה החשובה ביותר של "שומר החומות" היא שיקום ההרתעה, לא רק כלפי החמאס והחיזבאללה אלא חלקית גם נגד פטרונם האירני. ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את דברם, אך יש פרטים שטרם נודעו ואולי לא יוודעו. צה"ל פעל ביעילות ובעוצמה — ובמקוריות — ולא רק לארגוני הטרור אלא גם לאירן יהיו מסקנות מכך. ברור שהיו גם תקלות, כמו בכל מלחמה, אך הן לא פגעו בתוצאות. אך יותר מהתוצאות המיידיות, חשובות ככל שיהיו, יש לעקוב אחרי ההשלכות האסטרטגיות והמדיניות לפרק זמן ממושך יותר ובהקשר זה צריך להיות ברור לא רק לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי, אלא גם לעצמנו ולידידינו האמריקניים.

שלא כמו בעבר, כל התנגחות בישראל, לרבות בלוני תבערה, פצמ"רים, וכ"ו תיענה בתגובה מאסיבית. גם האופציה של כיבוש עזה, כפי שכתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, חרף כל המגרעות איננה יורדת מהפרק. יש לציין את תיפקודו של פיקוד העורף שנציגיו נסכו בציבור תחושת אמינות ויציבות. ואם מדובר בעורף, אפשר להעלות על נס את החוסן הנפשי והבגרות של כלל אזרחי ישראל, בראש ובראשונה, כמובן, תושבי הדרום, שהזימו את הדיבורים האופנתיים על הפילוג, כביכול, בחברה הישראלית.

פחות מוצלחים היו מאמצי ההסברה; אומנם משרד-החוץ בהנהגת גבי אשכנזי פעל ביעילות ובהצלחה, אך כמו בעבר, ניכר חסרונו של צומת לתכנון מרכזי של המסרים והעברתם. לדוגמה, העולם "הזדעזע" ממיספר הקורבנות בעזה, אך הוא לא שמע דיו ששמונים אחוז מההרוגים היו אנשי חמאס וג'יהאד איסלמי. החמאס גם הצליח להשריש את הפייק-תודעה כאילו פעל מול פרובוקציות ישראליות כביכול — ולא כמהלך אסטרטגי מתוכנן לקידום מעמדו בקרב ערביי ארץ-ישראל משני צידי ה"קו-הירוק".

עם זאת, ההפגנות הפרו-פלשתיניות (בעיקר של ערבים ומוסלמים) החטיאו את מטרתן ואפילו פעלו כבומרנג, שכן, הודות לתשתית הדיפלומטית שהונחה בידי ראש הממשלה ועבודתו השוטפת של משרד החוץ, ידה של ישראל הייתה על העליונה; לא ראינו בעבר דגלי ישראל מונפים במשרדי הממשלה ובמרכזי מפלגות במדינות שונות באירופה וגם התייחסות השותפות שלנו ב"הסכמי אברהם" הייתה מאוזנת.

אך בעיקר יש לעמוד על ההבדל בין התייחסות ממשל אובמה לזו של ממשל ביידן — אולי למגינת ליבם של פוליטיקאים ועיתונאים מסוימים שלא נלאו מלהתריע על היחסים הבעייתיים כביכל בין הנשיא ביידן לראש-הממשלה נתניהו — וניכזבו. אומנם הלחצים להפסקת אש מוקדמת פעלו לרעת ישראל, אך בניגוד לאובמה בזמנו, ביידן מנע החלטה שלילית לישראל שהועלתה ביוזמת "ידידינו" הצרפתים, במועצת הביטחון. זאת ועוד, בחזית הביתית שלו ביידן ממשיך להדוף יוזמות אנטי-ישראליות של השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית, כולל בעניין הסיוע הביטחוני.

אך לא לעולם חוסן ולא רק שלחצי "הפרוגרסיבים" בקונגרס ימשיכו להוות בעיה בעבור ביידן אלא שהמדיניות האמריקנית הבסיסית בנושא הישראלי-פלשתיני, פרט לפסק הזמן של טראמפ, לא השתנתה: נסיגה ישראלית מרוב השטחים, התנגדות לבנייה מעבר ל"קו הירוק" ו"פתרון שתי המדינות". עד לאחרונה ממשל ביידן, בניגוד לאובמה ולנשיאים האחרים שקדמו לו, העדיף להשאיר את הסוגיות האלה מאחור — גם בגלל הכישלון של אובמה ומזכיר המדינה שלו קרי, אך בעיקר מכיוון שהחליט להשקיע את מירב מאמציה האסטרטגיים של ארה"ב מול סין, ובגלל התובנה הכללית שהיא איננה מהווה עוד גורם חיוני במזרח התיכון.

אולם ייתכן שרתיעה זו תופסק עכשיו ומבחינת ישראל אמריקה עודנה מהווה גורם חיוני ותמשיך להיות כזה — ודווקא מפני שיש נושאים שיש ויהיו לגביהם חילוקי דעות בינינו, כגון המסקנה המתבקשת מבחינתנו שלאור נסיון החמאס להשתלט על הזירה הפלשתינית כולה, הקמת מדינה פלשתינית צריכה לרדת כרגע מהפרק פן נקבל את חמאסטן גם בגבולנו המזרחי, יהייה עלינו להשקיע מאמצים מוגברים כדי שמחלוקות אלה לא יפגע במרקם הבסיסי של יחסינו החיוניים עם אמריקה ומבחינה זאת היה מעודד לשמוע את המשפט הבא של ביידן: "עד שהאזור לא יאמר חד-משמעית שהוא מכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית לא יהייה שלום". זו בדיוק טענת ישראל מאז ומתמיד.