במאמרו "סינדרום דרקולה",
2 מנסה עו"ד אהרן פאפו תזה שלפיה כשלונו הפוליטי של נתניהו בשלהי מחזור הבחירות הרביעי של השנים 2019 - 2021, נובע משנאה שמקורה בקינאה של יריבי נתניהו בהישגיו. את נתניהו, פוליטיקאי שעמד בראש מדינת-ישראל כ-12 שנים ברציפות, מציג הוא כשווה-מעמד לבן-גוריון. בעשותו כן, הוא שוכח שגם בן-גוריון הגדול פרש מראשות ממשלת-ישראל כאשר נחלשה יכולתו לשלוט במנגנון המפלגתי של מפא"י ומעמדו בציבור קיבל תפנית שלילית סביב טיפולו ב"פרשת לבון".
אפשר שלא לכך ממש כיוון עו"ד פאפו בדבריו, אולם ניתוח אירוע היסטורי, במיוחד כאשר הוא בא לשמש דוגמה מאפיינת לאירוע אחר ומאוחר יותר, חייב להיצמד לעובדות בכדי שיהיה מייצג ובעל ערך השוואתי. סיפורים והשוואות בעלמא אינם מקנים אמינות או רלוונטיות מרגע התברר שההשוואה מופרכת מעיקרה. להערכתי, כשלונו של נתניהו נובע בעיקר מתכונותיו. ככל שהתחזק מעמדו הפוליטי במפלגה, בזכות הישארות הליכוד בשלטון שיוחסה רובה ככולה "לנפלאותיו-קסמיו", הלכו והתבלטו באופיו תכונות, שכשלעצמן לא היה מה להתפאר בהן; וככל שהתבהרו אלה, מעמדו בציבור הכללי נפגם ונשחק.
אינני מקבל את הערכותיו של פאפו לגבי מחליפיו, בנט ולפיד.
2 משך הזמן הקצר שהם מכהנים בתפקיד, אינו מתיר לנו השוואה הוגנת. נתניהו עצמו בראשית דרכו הפוליטית באמצע שנות ה- 90, היה רחוק מרחק רב מ"הביבי" של הקדנציה השלישית והרביעית.
מאידך-גיסא, הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות "מוקש משפטי-פוליטי", שהיה ועודנו בעל אופי של "פוטש" אנטי-דמוקרטי בעליל, נתקל בהתנגדות ציבורית רחבה, שבלעדיה היה מודח כבר לפני זמן רב חרף כישוריו האמיתיים. אילו השכיל לנהל את המשפט עד סופו- לפחות כפי שהדברים משתקפים מהתהליך העקום והמפותל של תיק 4000, היה יוצא ממאבק זה מחוזק כשידו על העליונה. נתניהו שגה כשסבר שאפשר לנהל מדינה מורכבת כישראל כ"שיד אחת קשורה לו מאחורי גבו" באמצעות המשפט. אפשר גם שמשבר הקורונה שהופיע בחזקת יש מאין, היה משבר אחד יותר מדי אפילו לאדם כשרוני כמוהו. לא מן הנמנע שאמונתו וחשדנותו שדחפוהו להחזיק בתפקיד בכול מחיר ללא עזרה ושותפות עם אחרים, היא שהכשילתהו והוליכתהו במסלול עקלתון, שחולשותיו עלו על יתרונותיו שהוביל דה-פקטו לשלטון יחיד מופרז ופגום מוסרית ופוליטית.
כך או כך, מספר כשלים מרכזיים היו בוודאי בין הגורמים המכריעים לעובדה שלא הצליח להרכיב ממשלה 4 פעמים רצופות: המשבר בעזה, כשל הטיפול במשבר הקורונה (למעט עניין החיסונים), כשל סיפוח איו"ש חרף ההזדמנות הבלתי-חוזרת של ממשלו האוהד של טראמפ בין 2016 ל-2020, חזרת ארה"ב למו"מ על הסכם גרעין חדש עם אירן, והמציאות הקשה שהשתלטה על רמת ואיכות השירות הציבורי והפרדת הרשויות בין זרועות הממשל. כמעט בדיעבד הסתבר שהיה גם כשל נוסף שהובחן בצורה חדה וחותכת רק לאחרונה - התרופפות האינטגרציה והנאמנות של ערביי ישראל כאזרחים וכתושבים, ונכונותם - גם אם לא של כולם - להצטרף להזדמנות שהקנה להם כביכול החמאס לפרוע ביהודים. האלימות ברחוב הערבי, דו-פרצופיות, והמשך אי-ההשלמה עם היותה של ישראל מדינת לאום של העם היהודי הם אולי כשלונו החמור מכל. זאת משום שלמרות היותו ממונה על השב"כ, המוסד ובעל נגישות לכל מקורות המידע הרלוונטיים בישראל לא ראה את המציאות נכוחה, לא ניתחהּ נכון או פשוט העלים עובדות מעיני הציבור.
לכל אלה יש להוסיף גם את התדרדרות המצב הפנימי בליכוד, שהפך אותו למעין שליט עליון במוסד לוקה מבחינה דמוקרטית. משבר הקורונה חשף את תלותו הרבה במגזר החרדי ואת חוסר יכולתו לקרוא מגזר זה לסדר ולציות לחוק - הוויה של מעין "מדינה בתוך מדינה".
כל אלה גרמו לכך שתומכיו מימים ימימה ומי שתמכו בו נגד ניסיונות ההדחה האנטי-דמוקרטיים של "הדיפ-סטייט" הישראלי בסיוע גורמי חוץ, הבינו שהאיש נתון בצבת אירועים ממנו אינו יכול להשתחרר: מחד-גיסא ריבוי וחומרת האירועים שהוזנחו זמן רב ומאידך-גיסא, אופיו, חשדנותו, ואי-יכולתו לעבוד ביציבות ויצירתיות עם צוות פוליטי-מקצועי, דרך ללא מוצא המובילה למציאות של שלטון יחיד בפועל. אפשר להוסיף לכך שגם הסביבה המשפחתית הקרובה לא יצרה עבורו סביבה סוככת ותומכת, אולי ההפך הוא הנכון.
לאחר שפרש מאששת התנהלותו בשבועיים הראשונים לכהונת הממשלה החדשה, את המסקנה הקודמת. האיש אינו מקבל את דין הבוחר, אינו מבין את חולשותיו ואינו מצליח להתעלות לנקודת מבט ממנה יראה בברור את התמונה לאשורה. "סינדרום דרקולה" איננו תאונת עבודה, או תוצר של רדיפה ציבורית גרידא. למעשה הוא איננו סינדרום כלל,
3 הוא תגובה ציבורית כוללת להתנהלותו של האיש עצמו.
