לאור היום ובמחשך

ב-25 במרס 1946 הגיעה אל מפקדת ההגנה הודעה מספינת מעפילים "ווינגייט", כי בשעה 7 בבוקר היא נתגלתה על-ידי מטוס בריטי שטס מעליה. תוכנית הנחיתה של "אורד וינגייט" הייתה לפרוץ את הסגר הבריטי על חופי הארץ ולנסות להגיע לחוף תל אביב, גם אם הדבר יביא להתנגדות פעילה ומסוכנת לכוחות הבריטים מצד היישוב.

אלה היו מסוג האפשרויות שהובאו בחשבון בכול המבצעים של "עלייה ב'". הפעם, מקום ההורדה נקבע כ-300 מטר מדרום לנמל תל אביב. היחידה מקרב הגדוד הרביעי של הפלמ"ח התארגנה כדי למנוע מן הכוחות הבריטים להגיע למקום. מוצב הפיקוד היה ברחוב פרוּג, ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב. תוכנן כי מן הירקון יפליגו 10 סירות גדולות כדי להעמיס עליהן את המעפילים.

כאשר הגיעה ההודעה על גילוי הספינה על-ידי מטוס תצפית בריטי, המעפילים הצטוו להסתתר בבטן האניה. הספינה הייתה אז מול פורט סעיד, במרחק כ-70 ק"מ מן החוף. בשעות הערב המאוחרות הגיעה משחתת בריטית שהאירה את הספינה בזרקור. המשחתת הורידה סירה, ואז וינגייט הסתלקה בחסות החשיכה. הסירה הוחזרה והמשחתת המשיכה ללוות את וינגייט.

המעפילים קיבלו, כאמור, הוראה להסתתר, ובמקרה של תפיסה בלב ים יש להודיע מיד למפקדה של "ההגנה" על המיקום המדויק, ולהשמיד את מכשיר הקשר. כמו-כן יש לחבל במנוע הספינה ולעורר מהומות בירידה, אם ירצו להעביר את האונייה למקום אחר ולא לארץ ישראל. אם ייתפסו ויובלו לארץ ישראל, יש להתנגד בשקט. המשחתת המלווה פנתה בקריאות לספינה כדי שתעצור. זו לא הגיבה. הבריטים ירו באוויר וקראו קריאות ברמקול שהספינה תדמם מנועים. בספינה הוחלט להניף דגל עברי ושלט עם השם "אורד וינגייט", ולהכריז כי פניהם לתל אביב.

הבריטים החישו תגבורת, ומשחתת חסמה את דרכם. הורדה סירה למים והוחלט להתיר לבריטים לעלות. המעפילים תודרכו לומר כי הפליגו מנמל פיומה, ביוגוסלביה, לא רחוק מטרייסטה באיטליה, וכי קצינים אמריקנים טיפלו בהם. לספינה עלו 12 בריטים וביניהם קצין בולשת לבוש אזרחית שהחל לאסוף ניירות וחיפש את רב החובל. הוא לקח סרטיפיקט מאחד העולים ושאל ממי קיבל אותו. הלה ענה: מאמריקה. באותו רגע החלו כל המעפילים להסתער לסיפון, הבריטים ירו באוויר וכן ירו בהגה האונייה.

באותה שעה הוחשו אל החוף כוחות בריטיים, וההתנגשות עמם התפתחה לקרב ברחובות תל אביב. בקרב נהרגה מפקדת כיתה של הפלמ"ח ברכה פולד. מנוי וגמור היה עם הבריטים שלא לאפשר, גם לא בנוכחותם, הורדת המעפילים בתל אביב. היה ברור להם שתוך שניות ו"עוברים ושבים" חברי "ההגנה" במאות, יתערבבו בהם ותך כדי כך המעפילים יועברו למקום מבטחים. מסיבה זאת הבריטים אילצו את "אורד וינגייט" להגיע לחיפה ובשעות הבקר "ווינגייט" נחתה בנמל חיפה. המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית. המלווים, אנשי הפלי"ם, קבלו הוראה להתערב בין המעפילים ואחר כך לנסות להיחלץ. הימאים שנשכרו על-ידי "המוסד לעלייה ב'", התחזו למעפילים, הגיעו למחנה המעצר בעתלית עם המעפילים וחולצו אחר כך בדרכים שונות. זה הסיפור, וגם הוא בקצרה של האזכור "ווינגייט וברכה פולד" בדבריו של אלוף-מיל-ישעיהו גביש.

בשולי האירוע של "אורד ווינגייט", סיפור שיש בו כדי להצביע שזה היה רק קטע קטן בהגדה ששמה "העפלה" שתוכננה ובוצעה על-ידי הפלמ"ח, ליתר דיוק הזרוע הימית שלה-הפל"ים. אני מביא תוספת קטנה משלי. כשם שכול הפלגה של ספינת מעפילים מאירופה הייתה כרוכה בהכנות מדוקדקות וקפדניות, החל מרכישת הספינה, בחירת צוות, התקנת הציוד, הבאת האספקה וארגון המעפילים, ככה גם ההכנות לקבלת הספינה. את חלקם הזכרתי.

במאמצים במסגרת ההטיה, "ההגנה" השתמשה באנשים ורכבים, לרוב אנשי ההגנה מן הערים וההתיישבות, לרבות בני נוער, מן הקיבוצים והגדנ"ע, כדי להטעות את הכוחות הבריטיים שארבו להם במקומות שונים. כאשר ווינגייט הייתה במרחק עשרות ק"מ מחופי הארץ אנו השכבה הבוגרת של תלמידי בית הספר החינוכי החקלאי במגדיאל, כיום חלק מהוד השרון, חלקינו בארץ רק חצי שנה, כמוני, קבלנו התראה ממפקד הגדנ"ע שלנו אריק שיינרמן-שרון, איש כפר מלל הסמוך, להיות מוכנים ליציאה. לקראת ערב הופיעו כמה משאיות ואנו עלינו עליהם מבלי שנדע את פשר המסע. במשך שעות רבות המשאיות הללו שרכו את דרכם בקצב אטי בכול הדרכים והנתיבים העקלקלים בשרון.

אנו לא ידענו: לא מה ולא מדוע. נצטווינו לנסוע לאיזו משימה סמויה אז נסענו. לקראת בוקר, באחד הצמתים, חיכה לנו מחסום ולצדו משוריינים בריטיים. כולנו הורדנו אחר כבוד וכעבר זמן קצר מצאנו את עצמנו מוקפים ב"קונצרטינות". רק אז הסתבר לנו ששימשנו כפיתיון, במגמה להטעות את הבריטים לגבי מקומות המקלט של המעפילים. אני זוכר כמה גאים היינו להיות עצורים על-ידי הבריטים. כאילו הצמידו לנו מדליה לא על החזה אלא בתוכו. נוכל לספר לנכדינו שהבריטים עצרו אותנו. קבלנו כריכים לארוחת בוקר ושתיה ומצב הרוח נסק. כעבור כמה שעות בא למקום מנכ"ל עליית הנוער הָנס בָּייט מלווה באנשי הסוכנות היהודית וקצינים בריטיים ושוחררנו.

הבאתי את דבריו הקצרים של אלוף מיל ישעיהו גביש, ואת סיפור ספינת המעפילים "ווינגייט" כי השנה מלאו שמונים שנה לייסוד הפלמ"ח. על שאלתי כמה אנשים כיום יודעים על הפלמ"ח, שייקה גביש, שהוא יו"ר עמותת דור הפלמ"ח, סיפר לי כי מדי שנה מבקרים בבית הפלמ"ח" בתל אביב 100,000 מבקרים. זה ציבור גדול מאוד. ובכל זאת אסתכן בניחוש שרבים, אף שמכירים את השם, יודעים מעט על מעלליו במסגרת "המדינה בדרך".

הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941 על בסיס הסגל פיקודי של "ההגנה" שפעל כבר יחד במסגרת "הפלוגה הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות ה-30 תחת פיקודו של יצחק שדה. כוח זה פעל בשיטות של לוחמה זעירה, ביצע סיורים למטרות גישוש, חבלה, תקיפה, והכין את היישוב היהודי בא"י לקראת מתקפה נאצית, מכיוון לוב ומצרים, אם וכאשר זו תבוא. זאת הייתה התקופה של שיתוף פעולה עם בריטניה במלחמתה בנאצים. הוקמה המחלקה הגרמנית שיועדה לצנוח בעורף צבא רומל בצפון אפריקה לפעולות גרילה. באביב 1942 הפאנצרים של רומל הגיעו דרך לוב עד למצרים. ארץ ישראל שימשה כבסיס עורפי וכמרכז לוגיסטי של הצבא הבריטי במזרח התיכון כולו. היה חשש כבד שאם אלה יפרצו את קווי ההגנה, הצבא הנאצי יגיע לארץ ישראל, ביבשה ובים.

עם הפעולות של הפלמ"ח היה גם ניסיון לחבל בחוות הדלק בטריפולי על-ידי שיגור סירת הכ"ג אשר לא הגיעה ליעדה אך טבעה, הוטבעה או נתפסה על-ידי גורמים לא ידועים. "עד היום אין לנו שם מידע ועדות על מה שקרה בדיוק", אומר לי אלוף-מיל-ישעיהו גביש. כמו-כן, יצא הסיור המוביל של דיין ואלון בשליחות הצבא הבריטי לשטחי סוריה ולבנון שהיו נתונים לשליטה צרפתית של משטר ווישי שפעל בחסות הנאצים. בפעולה איבד משה דיין את עינו.

התקופה השנייה של הפלמ"ח, אחרי מלחמת העולם השנייה אופיינה על-ידי ניתוק המגע של הבריטים, וירידה למחתרת מלאה של הפלמ"ח. הפעילות הפלמ"חית הייתה מגוונת וכללה בין היתר הקמת 11 נקודות בנגב שיהוו עם הזמן מוצבי הגנה. ביצוע של פעולות חבלה כמו פיצוץ 11 גשרים, שגביש הזכיר במשדר, פיצוץ מסילות הברזל, פיצוץ תחנות הרדאר וזה רק חלק מן המבצעים הגדולים, והיו גם מבצעים בהיקף קטן יותר. וכאמור - העפלה של 65,000 מעפילים ב-60 אוניות.

הושם דגש על הגנה על ישובים כמו משמר העמק, טירת צבי ואחרים שהיו תחת איום מתמיד של כוחות קאוקג'י ועבדול קאדר חוסייני. אחר כך באה אבטחת שיירות, בעיקר לירושלים. במקביל לאלה נערכו אימונים מזורזים, הצטיידות, סיורים והכנות צבאיות לקראת הכ"ט בנובמבר 1947 עם החלטת עצרת האו"ם בזכות הקמת המדינה. בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות היה הפלמ"ח עמוד השדרה של הכוח הצבאי של היישוב, מילא תפקיד מרכזי בקרבות בצפון ובמרכז, ונשא בעיקר עול הגנת הנגב עד שצבא ההגנה לישראל סיים להתגייס ולהתארגן ללחימה.

הפלמ"ח יצר הוויה ייחודית של לוחמים, חלוצים ומפקדים, אשר התגלמה בדמויות כמו יגאל אלון ויצחק רבין. עם הקמת המדינה וצה"ל ב-1948, פורק מטה הפלמ"ח ויחידותיו שולבו בשורות הצבא הסדיר. בדפי המידע של מוזאון בית הפלמ"ח צוין בקצרה כי "דוד בן-גוריון, האחראי לנושא הביטחון ערב מלחמת העצמאות ראש הממשלה ושר הביטחון עם הכרזת המדינה, שאף לבטל כל שריד של הארגונים שפעלו בטרם מדינה, כמו גם למנוע מיריביו הפוליטיים (מפ"ם) את בסיס הכוח הציבורי שלהם. משום כך חתר לביטול ייחודיותו הארגונית של הפלמ"ח". ואכן בשעה שאצ"ל ולח"י פורקו מיד בראשית מלחמת העצמאות הפרוק הסופי של הפלמ"ח היה בספטמבר 1948. אני מסתפק בזה, שכן היסטוריונים שונים מרחיבים את יריעת המידע בכול הקשור לפירוק הפלמ"ח.

המורשת של הפלמ"ח בתולדות היישוב והמדינה הייתה מעבר להיבט הצבאי. בראש וראשונה מדובר ביישובים קיבוצים וקבוצות שנוסדו על-ידי חברי הפלמ"ח. עם חבריו נמנו דור סופרים משוררים, אמנים, היסטוריונים, שלא לדבר על הפיקוד הבכיר של צה"ל עד למלחמת ששת הימים, כאשר הרמטכ"ל יצחק רבין היה איש הפלמ"ח וישעיהו גביש היה אלוף פיקוד הדרום. הפלמ"ח השאיר אחריו פולקלור עשיר, בין השאר על-ידי הלהקה שלו הצ'יזבטרון, "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר וכיוצא באלה ערכים בשולי הסיפור הגדול של הכוח.

ואחרון ולא בחשיבות, הפלמ"ח קלט את שרידי השואה שבאו לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ואלה הוו חלק משמעותי מאוד מן היחידות הלוחמות. לפי ישעיהו גביש, חלקם של ניצולי השואה במערכה במסגרת הפלמ"ח בלט בחטיבות הנגב והראל. והוא מוסיף שאת מקום 1,200 החללים של הפלמ"ח מלאו בעיקר ניצולי השואה. מוזאון הפלמ"ח בתל אביב נותן גם ביטוי ללוחמים שורדי השואה במסגרת הגח"ל וביחידות אחרות במצגת הקבועה "יד לגח"ל - ניצוליי השואה במלחמת העצמאות".

במלאת 80 שנה לארגון מפואר זה - מורשתו מובאת באירועים ובכנסים מטעם עמותת יוצאי הפלמ"ח ובית הפלמ"ח ברחבי הארץ. באזורי הארץ השונים מביאים להתכנסויות המוניות של קיבוצניקים, פלמ"חניקים, דור המשך ומשפחותיהם, מועצות מקומיות, עיריות וקבוצות שונות. הפעילות רחבה ומבוצעת בשיתוף ובניהול של המנהלות והארגונים המקומיים, תזמורות, מקהלות, רקדנים וקהלים שונים. "תופעה נפלאה", מספר לי שייקה גביש". עד עכשיו כבר הפעלנו תוכניות אלה בכנרת, באלונים, בגוש שגב, יפעת, אפיקים, צרעה, רוחמה ועוד הרבה בדרך, כולל סובב עזה", אומר בסיפוק רב האיש שהוא מאחרוני המפקדים של הפלמ"ח שנמצאים אתנו והוא, גם במרום שנותיו, נמרץ בפעילות פורייה, חד ביטוי וענייני ואיש רעים נפלא.

במילים אלה הסתיימו בשעתן מהדורות החדשות בקול ישראל. פתחתי בפסטיבל מספרי סיפורים ואסיים בו. בפאנל המספרים היה גם הקולגה שלי בטלוויזיה הישראלית, יאיר שטרן. יאיר הוא בנו של מייסד הלח"י ומפקדה אברהם שטרן ששמו המחתרתי היה יאיר ומכאן שם בנו שהיה בן ארבעה חודשים בהירצח אביו על-ידי חיילים בריטיים. וככה אמר יאיר כשהתבקש לסכם בקצרה את המפגש.

"חברים. הגענו למדינה של שמונה וחצי מיליון נפש (בסוף 2020 היא מנתה קרוב לתשע ורבע מיליון) ליותר מששה מיליון וחצי יהודים (גם אלה מספרם גדול יותר כיום) צבא חזק מעין כמוהו, החזק ביותר במזרח התיכון, הישגים ענקיים בתעשיה, בבריאות, בחקלאות ובהייטק. זהו פשוט דבר שאנחנו צריכים לזכור איפה כל זה התחיל ולאן הגענו היום".

ואכן. כמי שלעתים די קרובות נותן ביטוי לביקורת על היבטים שונים בחיי החברה והמדינה, תמיד חשובות בעיני העובדות. מדינת ישראל שלחמה על חייה בהיותה בעריסה, הגיע לגיל 73 - מפותחת משגשגת, חזקה, וכל זאת הודות לאותם חלוצים, לוחמים, חולמים, שדורות ההמשך חייבים להיות מודעים להם כדי שימשיכו בדרכים שלהם את החזון הנפלא.