אני מרבה לצאת חוצץ כנגד מפלגות "יש עבר" הרוצות להחזיר עטרה ליושנה - הפערים מימי דיקנס, בית המקדש השלישי, אירופה האיסלאמית, החדר בשטעטעל, שלום לאלף שנים במינכן ובאוסלו, עידן הקרח וחכמי התלמוד, אבל בסופו של דבר אני דבק בעקרונות הקדמונים של המוסר, החופש והאתיקה בתנ"ך, אצל אריסטו ומ-1789. אני סולד מהרוחות החדשות של הערצת היפה, החזק, השורד בתוכניות הריאליטי, להדיח את הפחות מוכשרים ויפות, לדבוק רק במיטיבי דיבור, בפופוליסטים, במנהיגים שעוברים מסך, בחרגול המצרצר עצמו למוות בלי לחשוב על יום סגריר, כשאני טוען: "שיר שוררת? יפה מאוד. שמחת זקנתי. אז צא לרקוד", בנולד לשיר, לרקוד, לשרוד, עם מלכת היופי, אלוף הלייקים, אשפית העוקבים, היוניקורן שניזון מבלון מנופח, אשפי המלל ועניי המעש.

אחד המאפיינים המובהקים ביותר של הממשלה שלנו הוא באנשים האפורים שמרכיבים אותה, לא כולם אך רובם. לא שבממשלה הקודמת היו כוכבים זוהרים, היה כוכב אחד ובצילו שלושים סטליטים חיוורים שקיבלו ממנו את הילתו ולא החזירו אור. מי הם שמונת המופלאים שמנהיגים את הקואליציה? נפתלי בנט, גדעון סער, מנסור עבאס, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי, בני גנץ, אביגדור ליברמן - דמויות אפורות שלא הצטיינו קודם בעשייתם, פעלו בלי רעמים וברקים, לא כוכבים, אך גם לא סטליטים. הם אנשים עצמאיים עם חוט שידרה, שעמדו על שלהם גם בניגוד למנהיגיהם. פתאום קמים להם האפורים ומחליטים שהם מקימים ממשלה שתעבוד במקום לברבר, נמלים במקום חרגולים, חרוצים ולא נהנתנים.

יוצא מהכלל הוא יאיר לפיד, דמות כריזמטית לעילא, גם הרבה יותר סימפטי ואמין מנתניהו, שהוא נאמן לדרכו "בעיקר" - דרך הביניים, דרך הישר, יש עתיד ולא יש עבר, אם לא ב"טפל" - החוק הנורווגי ומספר השרים. כמובן שזאת הכללה, כי איילת שקד, יפעת שאשא ביטון ויועז הנדל מאוד כריזמטים, אבל זה בערך הכל. התבוננו בגלריית השרים וסגני השרים, חברי הקואליציה, יושבת-ראש הקואליציה עידית סילמן - עד כמה לעגו לה כולם בראשית דרכה המהוססת ועכשיו היא מעבירה שיעור במנהיגות לכל המשמיצים. ניר אורבך, מתן כהנא, שירלי פינטו המעולה, קארין אלהרר שג'ונסון וצ'ארלס עולים אליה לרגל, אורנה ברביבאי, מאיר כהן, מירב כהן, יואל רזבוזוב, ובועז טופורובסקי ששם לחוכא ואיטלולא את כל מזימות האופוזיציה.

זאב אלקין הכי אפור שיכול להיות אך איש מקצוע לעילא. צבי האוזר, מרים שרן השכל, עודד פורר במיוחד, פרט כמובן לאלי אבידר שניצב כשמש השרים והממשלה לא הייתה יכולה לתפקד בלעדיו. אלכס קושניר, עמר בר-לב האפור שאולי עוד יפתיע אותנו ויצליח למגר את הפשע לעומת הצילצולים של קודמו, גלעד קריב, תמר זנדברג, עיסאווי פרג', אבל לא יאיר גולן שדומה בפרופיל ההתנהגות שלו דווקא לחברי הליכוד. פנינה תמנו, חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר, איתן גינזבורג, אורית פרקש הכהן, שלא לדבר על חברי רע"ם שאיש לא שמע עליהם וכולם אפורים כמנהיגם.

אני שומע את מנסור עבאס ואין קץ לפליאה שלי - לא ניתן לתאר היפוך מושלם יותר עם אחמד טיבי הרברבן, שכולו רעש וצילצולים, איסתרא בלגינא - במשך עשרות השנים של פעילותו לא עשה אפילו עשירית ממה שהצליח לבצע מנסור עבאס בדרכו השקטה. עבאס מדבר בשקט על רצון להשתלב, על הגורל המשותף של יהודים וערבים, במקום דברי הבלע והשיטנה שממטיר עלינו טיבי, שרואים שהשנאה והקנאה בוערים בו כאש. אם לנקוט במקבילה מארץ הולדתי - השוני המהותי בין נאצר שרק זרע הרס וחורבן לסאדאת ששיקם את מצרים והחזיר את סיני לארצו.

ליקוי מאורות

אבל להיות אפור זו לא חזות הכל כמו שלהיות כוכב אינו רע בהכרח. אני מרבה לכתוב על צ'רצ'יל ודה גול - שני אישים כריזמטיים מאין כמותם ומודלים לחיקוי, לעומתם הולנד וצ'מברליין האפרוריים שדרדרו את עמיהם בחוסר כישרון בולט. אני לא טוען שלהיות אפור זה חזות הכל - כל מה שאני טוען שניתן להגיע לגדולות ונצורות בלי להיות כוכב זוהר. אפשר להיות שחקן דגול כספנסר טרייסי וצ'רלס לוטון בלי להיות יפה כקלרק גייבל ואלן דלון, כשאני מודע שיש שחקניות אדירות כג'וליה רוברטס שהן גם וגם. אבל מה שצריך לגבור זה הכישרון, התוכן, לא המעטפת.

בחיי המקצועיים ניצבתי פעמים רבות מדי בצילם של קשקשנים מיטיבי דיבור וליקוק עם אפס כישרון שהיו ניזונים מהעשייה של הסגנים והקולגות הבישניים, שלא חיפשו את אור הזרקורים, עם דימוי עצמי נמוך. הייתי זקוק לעבור מעבדה ליחסי אנוש שהייתה עבורי חוויה מכוננת על-מנת להצטייד בחיזוקים הדרושים לחצות את הרוביקון ולדרוש את המגיע בעבור לפועלי, בלי שהטפילים ייהנו מכך. לא נולדתי עם מרפקים מחודדים ואישיות דורסנית והיה דרוש ליקוי מאורות, הגעה לסף פשיטת רגל, על-מנת שאקרא אל הדגל, כשכל ה"כוכבים", החרגולים, הצרצרים המצקצקים נטשו את המערכה בבושת פנים, ונשארתי לבד עם עוד כמה נמלים כמוני, מנהלים דרג ב' או דרג ג'.

כך הרמתי מערך כספים הכי טוב במשק כשעל התמחיר, התקציב, החשבות והמימון, המכירות, החוזים והתכנון מיניתי אנשים "אפורים" שנתתי בהם אימון כי הכרתי את היכולות שלהם. שעשו בשקט עבודה מעולה, עבדו יום ולילה, בלי רעמים וברקים, הרחק מאור הזרקורים. לא פעם היו אלה אנשים בלי תארים אקדמאיים אך עם כישורי משא-ומתן מולדים, או עם תארים מאוניברסיטאות לא יוקרתיות, בוודאי לא אנשים מקושרים, מלקקים, מקורבים. כך בחרתי בחשב מעולה ואפרורי במקום בבת של היו"ר, במנהל נעים הליכות וחסר תואר במקום באיש מבריק אך מייצר אנטגוניזם, והפכנו להיות קבוצת הניהול הטובה ביותר בחברה. מלוכדת, עם הישגיות ומוטיבציה.

בנט הוא לא דמוסתנס, לסער יש כריזמה לא משהו, מנסור עבאס לא מפזר רעמים וברקים, מיכאלי מגזימה עם דקדוקי הלשון, ליברמן מדבר עם מבטא, גנץ מרגיש חמוץ, לא בדיוק ההרכב המנצח מהישרדות או כוכב נולד. אבל הם מצליחים במשך פחות מחמישה חודשים לבצע פי כמה מנתניהו במשך תריסר שנים, בזכות הלכידות שלהם, והעדר היומרות. הם מעדיפים להיות תלויים זה בזה במקום להיות תלויים זה לצד זה (זו מטפורה...), כולם מנהיגים דרג ב' וג', לא הכוכבים של הליכוד, יותר פליטי הריאליטי, לא סוחפים המונים כמשיחיים, לא חפים מטעויות כמו איילת שקד שעדיין לא למדה כי הפכנו להיות שקופים כמו רנטגן.

מדי פעם קופץ להם הפיוז כמו למיכאלי על גנץ, אבל הם למדו להיות רגועים אל מול ההיסטריה של האופוזיציה שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם, הם מאבדים את הלטיפונדיות בכשרות, בתקציבים, בשחיתות. ככל שהם מקצינים כך הקואליציה מתלכדת, מציגים חזון "יש עבר" אל מול חזון "יש עתיד" של הממשלה החדשה, שדבקים ביישום העקרונות הקדמוניים של יושרה, חופש ועשייה אל מול עקרונות השיתוק, השחיתות, השלהוב והשיסוי של ממשלת נתניהו וחבר מרעיו ששבקה חיים.