כאשר הלב לא נמצא במקום הנכון

חדשים לבקרים שומעים אנו יהודים המביעים עמדות העומדות בסתירה למה שאמור להיות יקר לכל יהודי באשר הוא. לפני שאגש לניסיון להבין אביא כמה דוגמאות, כולן מקוממות, הממחישות את העניין. יהודים חשובים הפועלים למניעת התבוללות מוקעים כגזענים וחשוכים, כאלה התומכים בטרור וכמי שמסכנים את המשטר הדמוקרטי הנוהג בארצנו. אלה אינם רק מוקעים אלא שהם נרדפים על-ידי מערכת המשפט, מוגבלים מלהיבחר לכנסת ועוד צרות...

אחר, חבר כנסת ותיק בפוליטיקה הישראלית מהין עוז בלבו להציע דבר המזכיר באופן מצמרר את "מעשה ילדי תימן" - להוציא מידי משפחות המתגוררות בהתיישבות הצעירה בישו"ב (יהודה שומרון ובנימין) את ילדיהם ולהעבירם למשפחות אומנות.

רב מוכר יוצא חוצץ נגד הצדיקים בארגון חוננו וקובע שאסור לתמוך ב"חוננו" עד שהעמותה לא תפסיק לתמוך ברוצחים ובכאלו שניסו לטבוח נערות חפות מפשע. זה למרות החסד העצום שמביאה עמה חוננו לאלפי ורבבות יהודים במשך שנות פעילותה. שר משפטים המתיימר להשתייך למחנה הלאומי מעלה בדעתו ואף מתכוון לפעול על-מנת לנקוט הליכים משמעתיים נגד הרב שמואל אליהו שליט"א בשל "התבטאויות גזעניות".

בעיצומו של מרד ערבי נגד אזרחיה היהודים של המדינה כאשר עשרות אלפי פורעים ערבים קמים על היהודים, גופם ורכושם, כמו גם על סמלי שלטון מוסדות ומבנים על-מנת להכות, לפצוע, לאבד, להשמיד ולשרוף אותם - נמצאו יהודים (בתקשורת ולא רק) שמה שהפריע להם היה "הלינץ' בבת ים". מקרה אחד שאינו מייצג הפך לעיקר בעוד שתופעה נרחבת ומסוכנת עד מאוד נדחקה הצידה...

כאשר מראיין אחד מחברי החונטה המכונה "התקשורת" "הישראלית" (לא תקשורת ובוודאי לא ישראלית) מתנחל, פוליטיקאי ימני, דתי או חרדי, בוודאי "נער גבעות" או איש התיישבות מובהק - בדרך כלל המראיין עוין את המרואיין באופן מופגן. לעומת זאת, בשעה שאותו מראיין מארח ערבי או מחבל או מנהיג פוליטי ערבי קיצוני, גם מהחמאס - כולו (המראיין) נופת צופים, עדינות ואמפתיה. הדוגמאות עוד רבות, רבות מספור אך דומני שהרעיון מובן.

לא פעם הרהרתי בתופעה המתוארת לעיל תוך ניסיון להבין אותה. תהיתי שמא מדובר ב"ראייה אובייקטיבית" של מציאות, ראייה ללא פניות. חשבתי שאולי ההשפעה החברתית גורמת להתקרנפות ויישור קו. הבנתי את כוחה של "התקשורת הישראלית" להרע וראיתי את התוצאות. הבאתי בחשבון גם חינוך קלוקל, כזה שהעמיד שני "נרטיבים" אחד מול השני, בלא לספר את הסיפור היהודי והישראלי כסיפור מכונן זהות. אפילו את הרצון להיראות "נאור" "ליברלי" ו"אוהב כל אדם באשר הוא" לקחתי לתשומת לבי שכן יש אנשים (גם יהודים וגם דתיים) החושבים בכנות שאין הבדל בין יהודי לגוי. סוד גלוי הוא שחיים בינינו יהודים שאינם מבחינים בין אח לבין אויב.

בכל האמור לעיל (ועוד) יש כדי להסביר, ולו באופן חלקי, את התופעות שהובאו ברישא ואחרות הדומות להן במהות. אלא שיש הסבר עמוק יותר, הסבר המתרץ את הכול, הסבר שהוא שורש העניין והוא "המאפשר" ליהודי לחצות את הרוביקון ולהזדהות אפילו עם האויב הקם עלינו.

ההסבר הוא בלב. אין פשוט מזה. הרגש שבלב מכתיב את הכול. נכון, אנחנו (לפחות חלקנו) אנשים רציונליים ואיננו מבטלים את שכלנו אלא שמתברר (לי לפחות) שמה שבסופו (או בתחילתו) של דבר הדבר הקובע הוא הרגש, הלב.

אם יהודי לא מרגיש קרבה יתרה לאחיו היהודים, אם יהודי אינו רואה עצמו כחוליה בשרשרת הדורות מאז ימי אברהם אבינו, אם יהודי איננו מחובר להיסטוריה של עמנו המפורטת בספר הספרים התנ"ך, אם יהודי אינו חש סבל, צער ואבלות על אסונות שהתרגשו על עמנו בעבר, אם יהודי אינו מרגיש קרבה ושותפות גורל עם כל יהודי בעולם - אם יהודי אינו חש גאווה לאומית והתפעמות מהנסים שקרו לעמנו - אם כל אלה אינם, כי אז אין מה שיחבר אותו באופן אמתי, בכל הווייתו, בערכיו, דעותיו, אמונותיו והשקפותיו - אל הדבר המופלא הזה, אל הנס אותו אנו חווים בדורות האחרונים עם הקמת מדינת היהודים היא ראשית צמיחת גאולתנו. אין מה שיחבר אותו עם נצח ישראל.