פרשת "ויחי" (ד')

אודה, שמתעוררות אצלי שאלות ותהיות רבות שאיני מוצא עליהן תשובות בקוראי את הפרשה האחרונה המסיימת את ספר "בראשית", פרשת "וַיְחִי". פרשה המסיימת מסכת חיים רווי נפתולים כאובים של אבי האומה השלישי, יעקב.

קשה לי להבין איך גילויים חסרי אנושיות, גילויים מפלצתיים, פקדו חיי משפחה, שהיא משפחת אחד מאבות האומה, והם קנו להם חזקה במהלך שנות התנהלותם כמשפחה. כל היפה והטוב בכמיהה האנושית הטבעית והערכית שלנו ליצוק בחיי משפחה קיבלו חבטות קשות בקוראנו את ההתרחשויות מנקודת הזמן, שיעקב משקר לאבא עיוור וגונב ממנו ברכה דרך השקר המתועב, שבני יעקב משקרים לו, ליעקב, שבנו יוסף מת והוא מתאבל על בן שלמעשה חי. ועד הסוף שהוא נאלץ בשבע עשרה שנות חייו האחרונות לחיות במצרים ושם לעצום עיניו לנצח.

קשה לי להבין, איך לא נמצא אפילו בן אחד, שמצפונו ייסרו, ויאמר לאביו אמת כאובה, שהוא מתאבל על מות בנו יוסף, שבוצע בו מעשה אכזרי על-ידי בניו, ולמעשה הבן חי. האבא חי את השקר של בניו, שחיה רעה טרפה את יוסף. קשה לי להבין לאיזו דרגת בהמיות חייתית הגיעו בני יעקב אבינו עת אכלו ושתו על שפת בור בלב צחיחות מדברית, שבתחתיתו אחיהם חש את אימת ידה הגרומה של המוות המרחפת מעל ראשו.

יהודה, אחד מהבנים, שנושא באחריות קולקטיבית לשקר המתאכזר לאבא זקן על מעשה מבעית חסר אנושיות, זוכה לברכה - "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אחיך בְּעֹרֶף אוֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אוֹיְבֶיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, בְּטֶרֶף בְּנִי עָלִיתָ ... לֹא יָסוּר שֶׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְהַת עַמִּים... אָסְרִי לַגֶפֶן עִירֹה וּלַשְּׂרֵקָה בְּנֵי אֲתוֹנוֹ..." (בראשית מ"ט, ח'-י"ב). ראובן הבן הבכור הודח ממעמד הבכורה. מעמד הבכורה עובר בברכת יעקב ליהודה.

אני מודע לשלל הפרשנויות המסבירות ומבהירות במסורת חז"ל בבהירות רבה מדוע בצדק דווקא יהודה הוא זה שזכה בבכורה לאחר שראובן נושל ממנה. אודה, שאני רוחש כבוד לכל הסברי הפרשנות המסורתית, אבל מאידך-גיסא אחרי קריאת כל ההתרחשויות, שיהודה הוא זה שניצב במרכזן, על-פי המתואר בפרק ל"ח בספר בראשית, יש לי תהיות ושאלות רבות ורק אחת מהן אני מעלה כאן.

מעמד הגמוני

הכבוד שאני רוחש להסברי הפרשנות המסורתית מדוע יהודה הוא הבן, שזכה למעמד מכובד של בכורה, כמתואר בברכת יעקב לבניו בפרק מ"ט, לא פתר לי קושי לקבל את המעמד ההגמוני של בכורה, שנתן ליהודה עליונות שתוצאותיה - "אַתָּה יוּדוּךָ אחיך", וזאת לאחר שאני קורא שלל מעשים מזוויעים ועל המופקרות המינית כמתואר בפרק ל"ח. כאן אני מעלה שאלה ותהיה שאינני מוצא לה תשובה.

קשה לי לקבל ברכה ליהודה, לאיש שבא לאישה, ש"יַחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה ... וַיֵּט אֵלֶיהָ ..." (שם, ל"ח, ט"ו). יהודה בא אליה "אֶל-הַדֶּרֶך..." כשהסתבר שהאישה אותה חשב לזונה ואליה הוא סר ובעל אותה, היא למעשה כלתו, הוא אומר בצביעות רבה: "הוֹצִיאוּה וְתשָׁרֵף" (שם, ל"ח, כ"ה).

קשה לי לקבל, שהאיש שכשל בלכתו לִקְדֵשָׁה וביצע בַה פולחן של מיניות יצרית בוטה וגסת רוח, כמתואר בספר בראשית ל"ח, הוא זה שזוכה למעמד הגמוני במעמד הברכה של יעקב לבניו, אליו התוודענו בספר בראשית פרק מ"ט.

במסורת ישראל מקובלת הפרשנות, שהברכה ליהודה מצביעה על המנהיגות המדינית, שתתרחש בעתיד חיי האומה בדמות מלכות בית דוד. ובמשך אלפיים שנות גלות נרקם למעמד הזה חזון משיחי, ושכיום אני חושש מהנדבכים המדיניים והמעשיים הפורסים לחזון המשיחי.

מקום של כבוד זכתה בפרשנות המסורתית הקביעה, שבברכה יש התייחסות למשיח העתיד לבוא מבן שבט יהודה, וזה בא לידי ביטוי בארבע מילים: "עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה". על ארבע מילים אלו יש פרשנים הרואים רמז לשם הבן הקטן של יהודה מנשואיו ל"בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ". על-פי פסוקים ב'-ג' בפרק ל"ח "וַיִּקָּחֶהָ וְיָבוֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר" אישה זו ילדה שלושה בנים ואחד מהם - "וַתֵּלֵד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁלֹה" (שם, ל"ח, ה'). רש"י מפרש: "עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה - מלך המשיח שהמלוכה שלו. בתרגום יונתן התרגום של הביטוי "עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה" - "מַלְכָּא מְשִׁיחָא זָעִיר".

עתיד נוגה

אני מוצא לנכון לשתף את הקוראים, שאני חש מידה לא מועטה של התקוממות, כשאני קורא את תרגום אונקלוס הכותב עד כי יבוא שילה - "מלך המשיח שכל המלוכה מלכותו". לצערי, המשיחיות הלאומנית, כפי שהיא באה לידי ביטוי כיום, לובשת אופי המסכן את חיינו. מצער אותי, שבימים אלו חוגים מדיניים מובילים ומשפיעים הקובעים את מדיניותנו מלבישים על מדיניותם במציאות חיינו בשורות משיחיות, כפי שהן באו לידי ביטוי בתרגום הירושלמי בברכה ליהודה - "וְלוֹ יִקְהַת עַמִּים" - "למשיח שלנו כשיבוא, ישתעבדו כל עמי הארצות". אינני שותף לכמיהה שישתעבדו לנו עמי הארצות, ושאנחנו נשלוט על עמים אחרים.

כואב לי לסיים את המאמר בהתקוממות ומחאה נגד התרגום הירושלמי, שלמעשה מפרש, שכל עמי הארץ ישתעבדו למלך המשיח שיקום מיהודה. אני מביע הסתייגות מכל מחשבה על עמים, שישתעבדו לישראל והסתייגות מהחזון, שעם יהודה - העם היהודי - הוא זה שישלוט וישעבד את כל העמים האחרים.

אינני מוצא נחמה בפירושו של הרשב"ם, ששולל את כל הפירושים המשיחיים הקונים להם חזקה בישראל בשנת 2021 לספירה - בדבר העליונות של העם היהודי בישראל על יתר העמים. הרשב"ם רואה בביטוי "עַד כִּי יָבוֹא שִׁילֹה" את העתיד הנוגה והמכאיב, שעלול לקרום עור וגידים בשנת 930 לפני הספירה, כשמלכות בית דוד אחרי מות שלמה תפולג לשתי ממלכות עוינות. פילוג שיתרחש בימי רחבעם בן שלמה, מצאצאיו של יהודה.

הרשב"ם כותב על הפסוק הזה: "עד כי יבוא לשילה מלך ביהודה, הוא רחבעם בן שלמה, שבא לחדש המלוכה בשילה הקרובה לשכם ועשרת השבטים יסורו ממנו וימליכו את ירבעם בן נבט...." תמוה בעיני מדוע בחומר הלימוד לבחינות בגרות בתנ"ך, המוגש לתלמידי ישראל במסגרות של 3, 4 ו-5 יחידות לימוד נעדר פירושו של הרשב"ם. לא מובן לי, מדוע הובאו אך ורק ציטוטים מפרשנים המצביעים ש"עד כי יבוא שילה" זה הוא המשיח, שינציח את העליונות עם ישראל על כל העמים ברחבי תבל, כשכל העמים יהיו משועבדים לעם ישראל.

אינני מוכן לקבל, שמשלל הפירושים שקיימים לפסוק המדובר, מובא לתלמיד בישראל מפירושי חז"ל רק מובאות פרשניות, שמחזקות ראייה משיחית לאומנית מסוכנת, שקונה לה מהלכים במציאות חיינו המדיניים כאן ועכשיו. לימוד מעמיק מחייב הבאת מכלול פרשנויות, ושתלמיד יבחר את דרכו ולא להלעיט אותו רק בכוון פרשני אחד.