ההשתלבות של רע"ם בראשות עבאס בממשלה ישראלית המגדירה עצמה ציונית הוא שינוי ובעצם תקדים היסטורי דו-כיווני: הסכמת רוב הכנסת למהלך מעין זה מחד-גיסא ונכונות רע"ם לבצעו קבל-עם מאידך-גיסא. שישה חודשים לאחר הקמת הקואליציה, ההישג אינו שלם ופועל בשילוב עם חריקות פוליטיות וציבוריות משמעותיות בתחומים שונים והתמיכה הציבורית המוענקת לו היא בברור על-תנאי. כמו-כן ניצב הוא על כרעי תרנגולת, באשר פרישה של חבר או שניים או אי-ציות שלהם למשמעת הקואליציונית, עלולה להפיל את הממשלה; איומים שנעשו שכיחים לאחרונה.
עבאס הצליח לגרור את רוב חבריו ותומכיו במפלגה למהלך, בין היתר באמצעות הבטחת תפקידים ותקציבים, אבל טרם הצליח לשבץ בתוך מפלגתו "נבחרת" שרואה את המציאות ואת תכלית השותפות הפוליטית מאותה זווית ומתוך אותו שיפוט פוליטי כשלו שבין היתר הניב בינתיים הצהרה על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. ראוי שעובדה זו תהיה נהירה למערכת הפוליטית בישראל דווקא בגלל הפיצול העמוק במחנה הפוליטי היהודי המגדיר עצמו ציוני. לנפילת ממשלה זו בגלל כשלון ניסוי השיתוף, תהיינה השלכות מרחיקות לכת בגלל התסיסה הקיימת ברחוב הערבי והקרע העמוק ברחוב היהודי. שסעים חברתיים עמוקים ורחבים הם בין מחולליו של משבר לאומי רווי אלימות שיסכן כל סיכוי להסדר מדיני יהודי-ערבי בטווח הנראה לעין.
בכדי להבין את התמונה המלאה חייבים לבחון גם את התנהלות "המפלגה הערבית המשותפת" - שעד לא מכבר הייתה שותפתה של רע"ם במפלגה כל-ערבית ישראלית - מול זו של עבאס. על עמדת מפלגה זו ניתן ללמוד היטב מהמחזה שהתחולל ב-12.12.2021, בפנל "פגוש את העיתונות" של ערוץ 12 בהנחיית רינה מצליח ובהשתתפות ח"כ זחלקה מהרשימה המשותפת, כתב הספורט לשעבר זוהיר בהלול ומוחמד מג'דלה הפרשן לענייני ערבים של הערוץ שהשתתפו באותו מושב.
לצד המפלגות הפוליטיות פועלים ברחוב הערבי בישראל גם זרמים איסלאמיים קיצוניים שאינם מיוצגים בכנסת. זרמים אלה מייצגים קבוצות-השפעה של חמאס, ג'יהאד איסלאמי ואחרים ורובן מתואמות ע"י מפקדות המצויות מחוץ לישראל. לגביהן, הצלחת מהלכיו של עבאס הם איום קיומי, כך גם לגבי אבו מאזן עצמו, ומכאן השתלחויותיו האחרונות בישראל לצד אלימות טרור גוברת במגזר הערבי ובאיו"ש נגד המתנחלים. אי-שקט פנימי מבטא ערעור היציבות השלטונית ומכאן גם ניסיונותיה של אירן להוסיף "למדורה" אי-שקט באמצעות חתרנות-רשת.
קבוצות קיצוניות יהודיות הדוגלות בפוסט-ציונות, חרדים אנטי-ציוניים, רפורמים מיסוד הזרם המחולל את פעילות ה-BDS ואחרים קטנים יותר, מלבים עוד יותר את אש המחלוקות. שעה שאצל חלק מערביי ישראל השינוי המתבשר ממהלכיו של עבאס הוא רצון להשתלב בחברה הישראלית כאזרחים שווי-זכויות, החשיבות הגדולה של מהלכיו היא בניית והפעלת מודל השתלבות שיש בו פוטנציאל הצלחה. הקושי הוא בממדי השפעתו הפוליטית החלשה עדיין במחנה ערביי ישראל.
אצל האחרים המהווים פוליטית זרם גדול יותר בציבור הערבי, השינוי המחשבתי "דל-בשר" הרבה יותר. הם מפנימים את הרעיון של שוויון אזרחי מעשי ואפקטיבי אבל מקצינים את העמדות הרואות בו צעד זמני לקראת הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. עד שיתחולל צעד משלים זה, עומדות זכויות האזרח בעיניהן במנותק מחובותיו, מה שסותר מהותית את שני העקרונות שבלעדיהם לא ייתכן קיום בצוותא בשלום: עקרון ההדדיות בין העמים - מה שראוי לכל עם, ראוי בהכרח גם לעם היהודי, והעקרון שלא תתכן מדינה יהודית ריבונית כאשר הריבונות בה איננה יהודית מוחלטת. עקרונות אלה תקפים וקודמים לשאלת אופי המשטר. שיח ההשתלבות הוא אפוא רב-גוני ברחוב היהודי ובוודאי ברחוב הערבי וריבוי גוונים זה מטשטש את הפער הראלי שבין תקווה ברת-מימוש לכזו שלא ניתן לראות בה אפילו אוטופיה.
מי שמעדיף לשכוח שלצד השיקול האישי של שוויון אזרחי מתקיים גם שיקול לאומי שבו אין דרך לגשר בין העם היהודי לכל עם אחר בשאלת הריבונות או הבעלות על ארץ-ישראל ומצפה להגיע בדרך הקפנדרייה או המרמה לערעור הריבונות היהודית על ארץ-ישראל, שוגה באשליות - יהודים, ערבים וזרים גם יחד. מי שיודע לראות כאוטופיה את הדרישה לוותר על חזון הריבונות היהודית מארץ-ישראל המערבית, מתקרב למציאות של קיום בצוותא של אזרחים יהודים וערבים במולדת העם היהודי.
הבחנה זו חשובה משום שרוב הציבור עוסק בענייני דיומא ומופתע חדשים לבקרים כאשר סוגיות העומק צצות ועולות אֵל פני השטח במלוא חריפותן. לא רק הערבים שוגים בכך אלא גם יהודים רבים ובמיוחד אלה שאינם חיים בארץ אך מרגישים שזכותם ללמדנו בינה. שוגים גם אלה שיהדותם כזהותם הלאומית כבר אינה חלק אינטגרלי ממערכת הערכים הבסיסית שלהם ולהבנתם המוטעית שיטת ממשל לבדה (דמוקרטיה) די בה לעיצוב מדינה וקיום עם. המתבונן בעיניים פקוחות ובוחנות בנעשה באירופה המערבית ובארה"ב, יבין בקלות את יסודות הכשל הלוגי המחולל במדינות אלה משבר לאומי חריף. במיוחד בולט הדבר בארה"ב, שנוסדה על מסד דמוקרטי חדש "ומשוכלל", שפורמלית היא כיום אולי השיטה הדמוקרטית המשוכללת ביותר בעולם. אין פלט אפוא שלא מעט סבורים כיום בארה"ב שהמדינה צועדת לקראת מלחמת אזרחים...
1 חשיבות העמדות שהציגו זחלקה ושותפיו בעימות הטלוויזיוני הנ"ל הוא בשלוש נקודות: א. ריסוק האשליה בחוגים יהודיים מסוימים שקיימת נכונות ערבית רחבה להכיר במדינה יהודית ריבונית וברת-קיימא בא"י המערבית - תנאי הכרחי להסדר-קבע פוליטי. ב. חשיפה חוזרת של "חוקי הגזע ההפוכים" שניסחו ערבים ויהודים "יצירתיים" בכדי לנמק באמצעותם את הטענה שניתן בכלל לדון ביחסי יהודים-ערבים על בסיס העקרון של אי-שוויון וחוסר הדדיות; לאמור: ייתכן מצב שיהודים לא יוכלו לחיות על טריטוריה ערבית כאזרחים שווי-זכויות (וחובות), אבל ערבים יחיו במדינת היהודים כאזרחים שווי-זכויות הפטורים מחובות (המצב הקיים). ג. ניתן להשיג מציאות כפופה לכללים האוטופיים הנ"ל באמצעות עקשנות, "מסעות-צלב" אידאולוגיים וניסיונות מבית לערער את המבנה השלטוני של המדינה היהודית באמצעות אלימות והפרות-חוק.
ישראל עומדת כיום על פרשת דרכים של שתי התפתחויות אפשריות אלה. אם לא תגלה יוזמה שתבקש להוביל את המציאות הגיאו-אסטרטגית לכיוון אחר מזה שבו תומכים לפי שעה רוב הערבים ומיעוט של יהודים "מוזרים" ואם לא תפעל לקדם מסלול מדיני המשרת את מטרותיה הלאומיות היסודיות תוך השתחררות "ממנטרות היסטוריות כובלות",
2 תוביל ההתפתחות המתעצמת בשנה האחרונה להכרעה כוחנית דיכוטומית בין שתי התנועות הלאומיות.
גוש הימין השלם והשוליים הציוניים של הזרם השמאלני שהתנוון, הם אלה שיקבעו את גורל התהליך ההיסטורי. להערכתי יהודים בעלי הכרה לאומית, גם אם אינם משתייכים פורמלית לגוש הציוני, יצטרפו אליו ביום פקודה. במהלכים בהם פתח הנשיא טראמפ - בשיתוף עם נתניהו - בתקופת כהונתו בבית הלבן, טמון הזרע להמשך תהליך ההשלמה האזורית ההיסטורי. אסור לוותר עליו ואסור לחזור לדרך אוסלו ההרסנית. אינני מאמין באיומי אבו- מאזן לחזור לתוכנית החלוקה של 1947. אבל אם ינסה זאת, חייבת ישראל להיצמד להצהרת בלפור (1917) שבה ורק בה טמון הגרעין הסביר לפתרון פוליטי של הסיכסוך הלאומי היהודי-ערבי בארץ ישראל רבתי.
3
