|
|
הערכות שגויות [צילום: ויסאם השלמון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
ב-2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגיה הפלשתינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באירן, "האחים המוסלמים", אל-קאעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש
מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועירק, ועוד.
ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקניות יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.
ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלשתינית תהייה פורעת חוק ותוסיף שמן למדורת המזה"ת. לכן הן מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלשתינים, ומתעלמות ממחאות ואיומים של הפלשתינים.
הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.
התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על ההתנהלות הירדנית - הביטחונית והאזרחית - הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמה, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"מ נשא נאום ביקורתי נגד ישראל.... המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלשתינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.
לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלשתינים מלל - אך לא מעש - חיובי, ונמנעות ממעורבות צבאית - ואף לא מעורבות פיננסית משמעותית - למען הפלשתינים.
לכן, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגיה הפלשתינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלשתינים במלחמת ישראל נגד אש"ף בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות ו-4 המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלשתיני.
לדוגמא:
- ב-1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלשתינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלשתינה את שלל המלחמה. עירק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלשתינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו ב-1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלשתין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה ב-1959.
מטרת המלחמה - המשותפת למדינות ערב ולערביי פלשתינה - הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האיסלאם" (מזה"ת), המיועד על-ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.
ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עירק (שנשלטה על-ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ), מצרים הצטרפה למלחמה - למרות תשתית צבאית פגומה - כדי לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגיזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כוח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלשתינה המנדטורית, כולל ירדן.
- ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגיה הפלשתינית, אלא על-רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקנים, עידוד הטרור הפלשתיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.
- ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע, ללא קשר לסוגיה הפלשתינית, עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.
- ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגיה הפלשתינית.
- ב-1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגיה הפלשתינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועירק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.
- ב-1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלשתיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלשתינים, כאשר לא באו לעזרת אש"ף שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"ף גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"ף לפני ה-9 לספטמבר...
- ב-1992-1987 ו-2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגיה הפלשתינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלשתינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל ב-2008/9, 2012, 2014 ו-2020.
הערכות שגויות מטפחות ציפיות שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות אסון. כך מלמדות יוזמות נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"מ וישראל לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגיה הפלשתינית, המבוססות על הנחה חסרת יסוד כאילו הסוגיה הפלשתינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזה"ת.
האם מעצבי מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על-ידי הימנעות מ-או חזרה על שגיאות העבר?
