|
|
מאומתת מאומתת מאומתת [צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש 90]
|
|
|
|
|
על פניו נראה הבוקר שבו יצאתי לעבודה כמו התחלה של יום רגיל, לאט-לאט החלה התחושה שמשהו לא תקין. תחילה חם לי, ובהמשך צמרמורות של קור, שאליה הצטרפה סחרחורת קלה, לחץ בראש ובהמשך נזלת, שיעול וחולשה. אבל הכי מטריד, טִנְטוּן מעצבן באוזן שמאל. החלטתי לחזור מוקדם ולבצע במכללה בדיקת אנטיגן. כל הדרך מלמלתי לעצמי באוטו כמו מנטרה; "עדה את טֶפלוֹן, שום דבר לא נדבק אליך"...
הבודק שואל למה באתי? עניתי בחיוך "מרגישה קצת לא טוב", חייך אלי בחזרה ותוך כדי פשפש לו בעדינות עם המקלון בפה ואחר כך גם באף. נכנסתי הביתה ותוך דקות קיבלתי תשובה, ל"גברת חריט - את לא טפלון! נמצאת חיובית לקורונה ועליך להיכנס לבידוד". מאומתת, מאומתת, מאומתת.
שנייה ראשונה של בלבול. מיד מתחילה לכרסם בי הדאגה והאשמה, את מי פגשתי? את מי פגשתי??? תפסתי את הראש: "טיול קיבוץ! הייתי בטיול קיבוץ"!!! כבר אין הרבה מה לעשות, מנחמת את המצפון המיוסר שלי שהבדיקה לפני הטיול הייתה שלילית.
הבית נכנס למצב כוננות. הודענו לארנון, העוסק בנושא במזכירות הקיבוץ, והתחלנו להתארגן לקראת ימי הבידוד והמחלה. הוחלט שאני נכנסת אל חדר השינה, הרי מה צריך אדם מאומת יותר ממקלחת צמודה, בקבוק מים ונטפליקס? אז מסתבר שהוא זקוק גם לטישו, מדחום, כדורים להורדת חום וכאב ולעוד שכבה חמה שאולי תמתן את הצמרמורות. אחרי מדידת חום כבר אין ספק, קיבלתי אישור להיות מסכנה.
יום שני לקורונה: 36 שעות ראשונות אני מעבירה במיטה. נרדמת ומתעוררת לסירוגין. יתרון הצפייה בנטפליקס הוא שבכל פעם שנרדמים אפשר להחזיר אחורה ולהשלים פערים. הגוף "חלושס", מבקש וצריך מנוחה, בכל זאת אני מתעקשת לקום מידי פעם לסיבוב בחצר. את כאב השרירים אני לא מייחסת לקורונה, זה יכול להיות שאריות של חומצת חלב מהעלייה בטיול להר ישי.
מאתמול מתקבלות בטלפון מלא הודעות SMS שממש מפריעות לי לישון. מכללית הודיעו שנמצאתי מאומתת, שעלי להיות בבידוד וגם שלחו שאלון קצר. משטרת ישראל ביקשו את הסכמתי, רק אם אני רוצה, אני לא חייבת, לאפשר להם להתקשר אלי בשיחת וידאו כדי לוודא שאני בבידוד. אני מרגישה ונראית הכי נמוך שאפשר. אני בוחרת באופציה שיגיעו אלי לדלת ובלי תיעוד בבקשה.
בסוף יום, בזווית עין, אני קולטת את התיקים מהטיול עדיין לא פרוקים, אני מתעלמת, אין לי כוחות לזה עכשיו, אני חוזרת למיטה.
יום שלישי לקורונה: התעוררתי בבוקר עם כאב גב איום מרוב שכיבה במיטה. אני אדם תזזיתי. אני חייבת לזוז, אני אזוז, עוד שנייה אני קמה לזוז, הנה, אני זזה... עדיין חולשה של הגוף, בעיקר עייפות, נכנעתי וחזרתי לישון.
מתעוררת שוב ומנסה לקרוא ספר שמחכה כבר המון זמן, אחרי עמוד וחצי העיניים מתעייפות, אולי בהמשך. אין כל כך תיאבון, עובדה שדווקא דיי משמחת אותי, אני יושבת לאכול לבד במרפסת או במיטה וזה לא טעים להיות לבד.
מתוחזקת על-ידי הודעות חמות מחברים, קולגות לעבודה ומשפחה שמעלות חיוך ונותנות כוח. פוקה הכלבה כבר שלושה ימים לא זזה ממני, מארחת לי חברה, בשיחות עומק שניהלנו על החיים כבר הגענו לכמה תובנות עמוקות.
בצהריים אני מתחילה להרגיש יותר טוב, החום ירד ואיתו נעלמו גם רוב התסמינים. נשארנו אני, הגוף המוחלש והמותש והטִנְטוּן המעצבן באוזן. יצאתי למרפסת לשבת בשמש עם הספר וכוס קפה, דווקא סידרתי לעצמי חופשה לא רעה בכלל. אחרי שעה קלה אני מתחילה להרגיש שוב מותשת וזוחלת למיטה.
אני מנסה להתגנב לסלון עם מסיכה, כמה פעמים נתפסתי וננזפתי על-ידי המשפחה להיכנס בחזרה לחדר. הם דואגים ומתעניינים, מפנקים במחוות קטנות, מידי פעם נעמד מישהו בפתח דלת החדר עטוי מסיכה כדי לבדוק וגם לקשקש קצת, אבל בלי חיבוק. קשה לי להיות לבד, אני מתחילה להיות מתוסכלת.
יום רביעי לקורונה: ארבע בבוקר אני מתעוררת לבוקר חדש ומחליטה שאני מנצחת את הקורונה. מרגיש לי שאני כבר בסדר, למעט נזלת ושיעול טורדני אני ממש פַּנתֵרה.
מנקה ומסדרת את חדר הבידוד שלי. ככל שההרגשה משתפרת, ככה אני מתחילה לאבד את זה. מה אני אעשה עם עצמי עד סוף הבידוד? מחליטה להתיישב ולכתוב, זה יכול להעביר לי את הזמן. בין לבין הספקתי לסדר ולנקות את החצר, להתקשר חזרה לאנשים, לעזור טלפונית בעבודה ואחר כך קרסתי. חזרתי למיטה, הגוף מסמן לי לעצור, הוא עדיין מוחלש.
בערב אני מבצעת בדיקה ראשונה לשחרור מוקדם. אם תצא שלילית וגם הבדיקה מחר תצא שלילית אני יוצאת לשדה, אני מתגעגעת להליכה בשדה. הפנטזיה מתרסקת לי בפנים, ארנון הזהיר אותי שלרוב יוצאת בדיקה חיובית. אני מתחילה לדמוע, מחשבת מסלולי בריחה מהבית, בשביל השפיות שלי אני חייבת לצאת להתאוורר.
יום חמישי לקורונה ועד סיום הבידוד: מי ששרד איתי את הבידוד עד לשורות האלו, בטוח כבר הצליח להבין את הסצינה. הסימפטומים של מחלת הקורונה לא קשים, הם לא נעימים, אבל הם לא קשים. דומים לגריפה חזקה. מה ששבר את הרוח זו הבדידות. זה ריסק אותי. הרבה כוחות נפשיים השקעתי כדי לא לשקוע כל כך הרבה ימים בבית. נכון שאני לא באמת לבד, יש איתי משפחה וחברים טובים. אבל החופש שנלקח, היכולת לצאת מהבית לפגוש אנשים, לטייל עם הכלבה, זה היה קשוח. העידוד בבידוד זו הידיעה שזה לזמן מוגבל, מקסימום שבוע.
לסיום, ככל שהימים עברו זקפתי את הראש והנפש ומצאתי נחמה בזמן איכות שנפל עלי. אגלה לכם בסוד שבסוף חטאתי והגנבתי סיבובי הליכה קצרים שהחזירו לי את החיוך ואת הכוח להחלים.
אני מאחלת לכולכם הרבה בריאות ושלא תדעו בדד. ואם יש סביבכם מישהו בבידוד, חכו יומיים שלושה שיתחזק וצרו קשר. הבדידות היא מחלה קשה.
