כישלון אתי חמור של התקשורת

טרור הוא לוחמה פסיכולוגית, שמטרתה לערער את החוסן האישי ואת החוסן הלאומי, לשבור את האחדות הלאומית, לערער את האמונה בצדקת הדרך, במאבק ובסיכוי לנצח בו ולטפח אי-אמון בהנהגה. טרור נעשה גם באמצעים צבאיים, ובעיקר, בהשפעה - עידוד גיס חמישי, זריעת פירוד והטלת ספ̤קות. האמצעי - הטלת אימה ותבהלה (פאניקה) באמצעות ייזום פיגועים, שישבשו את השגרה, וייצרו פחד (זו משמעות המלה, טרור).

המהפכנים הרוסיים בשלהי המאה התשע-עשרה הבינו היטב את חשיבות התעמולה במלחמתם בשלטון הדיכוי של הצאר. חלקם נקטו נשק הטרור, ודיברו על אירוע הטרור כעל "כרוז במעש". כלומר, המעשה הטרוריסטי אינו מיועד להפיל קורבנות (אף כי זו הייתה מטרת הטרור האישי) בלבד, אלא גם להביא לאזני קהל גדול את האידיאולוגיה המהפכנית. השפעה וסימביוזה.

זירת התקשורת חיונית בלוחמה בטרור כיוון שבעיקרו של דבר, טרור הנו מלחמת תעמולה, שמטרתה "לרכוש לבבות ומוחות" - מלחמה על התודעה. פיגועים נועדו להשפיע על דעת הקהל - על-מנת להשפיע על קבלת ההחלטות. קורבנות הם רק פועל-יוצא של פעולת הטרור, ואינם מטרתו. "כשכורתים עצים - ניתזים שבבים", קבע בציניות ולדימיר איליץ' לנין. בא-סימטריה במלחמות ישראל-ערב ייתכן, שלכמות הקורבנות יש חשיבות אסטרטגית עקב הפער הכמותי האדיר בין יהודים לערבים במזרח התיכון ועקב הרגישות לקורבנות בישראל.

כאמור, קורבנות אינם יעד עיקרי של ארגוני החבלה, אלא השפעה על דעת הקהל, ובאמצעותה על מקבלי ההחלטות. בעניין הזה יש הסתייגות אחת: פראנץ פאנון, הוגה מרקסיסטי צרפתי, דיבר על "אורדיל הדם", שבו יטוהרו העמים המדוכאים בעולם השלישי מהזוהמה, שהדביק להם שעבודם, באמצעות מרחץ דמים במשעבדיהם. הגותו הנחתה, כנראה, את רוצח ההמונים פול פות, שליט קמבודיה מתנועת חמֶר רוּז', והשפיעה על המהפכה התרבותית העקובה מדם, שניהל מאו בסין.

עקרונית, טרור נועד לזרוע פחד ותבהלה בקרב אוכלוסייה מסוימת - הקורבן - ליצור בה טראומה, לערער את ביטחונה, ולקעקע את אמונה בהנהגתה הפוליטית ובמטרותיה. כידוע, טראומה מולידה פוסט-טראומה (PTSD), והנזק הזה כמעט שאינו ניתן לריפוי. טרור מבוסס, לפיכך, על השפעה, והדרך היעילה ביותר להשפעה - יודע כל איש יחסי ציבור - הנה לרתום לעניין את התקשורת. יש טוענים, שזה מגיע עד סימביוזה בין התקשורת, הרעבה לסקופים, ומוכה על-ידי תחרות ועל-ידי רייטינג, לבין הטרור, שמבין לעומקה את התקשורת, ומספק לה את מבוקשה - סיפור "חם" גדול, שיש בו כל מרכיבי החדשות.

סרט מפורסם וחשוב מאין-כמותו משנת 1976 - "רשת שידור" (Network), שביים סידני לוֹמֶט לפי תסריט של פאדי צ'ייפּסקי - מציג זאת בצורה בוטה. הסרט סומן כאחד ממאה הסרטים הטובים ביותר בארצות-הברית, ונשמר בארכיון הסרטים הלאומי בספריית הקונגרס האמריקנית. הוא מספר על עורכי רשת השידור הדמיונית UBS, שעשו עסקה עם השטן: כדי לזכות ברייטינג גבוה, הם מתאמים את שידוריהם עם מעשי הטרוריסטים, ומפיקים אירועי טרור.

אלא שסימביוזה בין הטרור לתקשורת אינה רק רעיון הזוי של תסריטאי יצירתי במיוחד, אלא מציאות מצערת. כך, בהתפרעויות הערבים ביהודה ובחבל עזה ("האִנתיפדות") נמצאו הוכחות ברורות, כי התקשורת קיבלה מידע מוקדם על אירועים יזומים - כולל זריקות אבנים וההריגה כביכול של הילד מוחמד א-דורה בצומת נצרים באוקטובר 2000 - והתמקמה מראש במקום, שיבטיח זווית צילום טובה.

הטרור מביים אירוע, שימשוך אליו קהל מרבִּי בטלוויזיה וברדיו - למשל, הפיגוע במשחקים האולימפיים במינכן 1972; וזה הופך לאירוע-מדיה (media event), שמשבש את השגרה הפרטית ואת סדר-היום הציבורי - משנה תוכניות שידור, ומכתיב לאזרחים סדר-יום אחר מכפי שתכננו לעצמם. אם התקשורת מגיעה לזירה, מסוקר, לרוב, אירוע טרור גדול בשידורים חיים ארוכים ודלילים מחדשות, שמבוססים על הרצה חוזרת של מעט קטעי חדשות רוויים בדם, שמחליפים את שגרת התוכניות. לרכבת הריקה קופצים מיד פוליטיקאים, שמנצלים את הרגע לשווק את מרכולתם, ומוסיפים עוד קיסם ועוד שמן למדורה.

בשם התחרות

הטרור אוהב שידורים חיים, שבהם אין לעיתונאים מה לחדש, אך השידור נמשך ונמשך כמו מסטיק דאשתקד. כלומר, מחייב הרבה להג ושידור מחזורי של תת-אירועים מקאבריים; וזה משרת את מטרת הטרור, כיוון ששומר על האירוע בחדשות, ומעצים את השפעתו.

חוקרים מצאו, כי שידור חוזר של א̤ימה משפיע פסיכולוגית כמו השידור המקורי של אותה האימה. כלומר, הטרור מצליח במחיר הפקת אירוע אחד להפיק אין-סוף אירועים בתיאטרון הטרור, והתקשורת תהדהד את האימה עבורו. אם תרצו, הטרור הוא הבימאי; אם תרצו, הוא סוכנות פרסום, שמפיקה אירועי לקידום הרעיון המתועב, שמאחורי האלימות.

זאת, כביכול, תוך תחרות מול ערוצים אחרים בטלוויזיה ומול שאר המתחרים ברדיו, ברשתות חברתיות ובעיתונות הכתובה. כך, בשם חופש העיתונות ולמען הרייטינג, הופך פיגוע מאירוע טרור לעוד מִפגע תקשורתי בדמות תוכנית ריאליטי פרובוקטיווית. התקשורת רוקחת בה מתכון מתועב של פורנוגרפיה של דם, של א̤ימה ושל זוועה, שבו היא פוגעת בתמימות ובמזיד בביטחון המדינה, בפרטיות ובטעם הטוב - למען הרייטינג ובשם המיתוס תחרות.

אירוע החנאפים

בסיקור אירוע טרור, שאירע באמצע שנות השבעים בוושינגטון הבירה, כשהתקשורת האמריקנית טרם התנסתה בסיקור טרור, הצליחה הטלוויזיה האמריקנית לעשות כל טעות אפשרית ועוד יותר. האירוע הפך למשל ולשנינה ביחסי טרור-תקשורת. בימים 11-9 במארס 1977 השתלטו תריסר חמושים מארגון הטרור המוסלמי החָנאפים בראשות חמאס עבדול חאליס, על בניין הנהלת ארגון "בני ברית", על המרכז האיסלאמי של וושינגטון ועל בניין וילסון ליד הבית הלבן, שמשרדי ראש העירייה ומועצת העירייה שכנו בו. הם לקחו 149 בני ערובה, פצעו כמה אנשים, והרגו שניים, עד שנכנעו בתום משא-ומתן, שניהלו עמם שגרירים ממדינות מוסלמיות, והאירוע הסתיים בשחרור בני הערובה.

הטלוויזיה שידרה את האירוע בזמן אמת בשידור חי - הראשון בתולדות אירועי הטרור, ששודר כך: היא דיווחה על היערכות צוות השתלטות של הבולשת הפדרלית FBI ועל חטופים, שהצליחו להימלט; יעצה לחוטפים מה לדרוש וכיצד לנסח אולטימטום לשלטונות האמריקניים, ומה לדרוש בו; ועוד כהנה וכהנה.

מאז למדה התקשורת האמריקנית, בהדרכת הבולשת הפדרלית וגורמים נוספים, כיצד לסקר אירוע טרור בארצות-הברית, ונקבעו נוהלי עבודה, שכובדו בדבקות גם בפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק באחד-עשר בספטמבר 2001. זה לא חל, כמובן, על סיקור אירועי טרור במדינות אחרות. שם דעת הקהל האמריקנית לא תלחץ כשהתקשורת תפר את הכללים הללו.

כנס שפיים

מאז התחלת פיגועי הטרור המודרני בסוף שנות השישים ועד תחילת חודש אפריל 2022 התנסו התקשורת הישראלית והתקשורת העולמית בסיקור אירועי טרור ומלחמה, ונוצרו כללי פעולה מוסכמים, כדי למנוע פגיעה בפרטיות ובביטחון, כדי לא לעורר תבהלה, וכדי אי-הפרעה לכוחות הביטחון, תוך שמירה על חופש העיתונות.

"כנס שפיים" של המכון למדיניות נגד טרור (ICT) במרכז הבינתחומי בהרצליה (כיום - אוניברסיטת רייכמן), לפני עשרים וחמש שנה, הנפיק מסמך מדיניות על יחסי טרור-תקשורת. המסמך יצא מהנחה, שהטרור הנו לוחמה מבוססת-תקשורת, שנועדה לפגוע בחוסן הנפשי של אזרחי ישראל. לכן, מתוך גישה של אחריות חברתית, צריכה התקשורת לעשות הכל כדי למנוע את ניצולה לרעה על-ידי טרוריסטים. צברנו ניסיון ישראלי ובינלאומי עשיר מאוד, כדי להבין, שאסור לתקשורת להפריע למשטרה ולכוחות הביטחון במהלך אירוע טרור. למדנו, שחשיפת פצועים והרוגים פוגעת בהם ובמשפחותיהם. נוכחנו, שחשיפת כוחות הביטחון, אנשיהם ואמצעיהם פוגעת בביטחון המדינה. כלומר, בביטחוננו.

בפיגוע בקו 5 של "דן" ברחוב דיזנגוף (אוקטובר 1994) צילמה הטלוויזיה אנשי זק"א, שחיפשו שרידי אדם על עצים, על תמרורים ובמקומות אחרים. צילומי הזוועה גרמו זעזוע וזעם קשה נגדה. כשהטלוויזיה צילמה תקריב (קלוז-אפ) של חייל, שנפצע בתקרית בגבול לבנון, התעורר זעם ציבורי, והתקשורת החליטה סוף-סוף להימנע מצילומים של נפגעים. כן הוסכם עם התקשורת הממוסדת, שלא תמסור שמות חללים לפני שהידיעה תימסר רשמית למשפחותיהם. לא תמיד עמדה התקשורת בהתחייבות זו.

המסמך מ"כנס שפיים", שלא התקבל על-ידי אמצעי התקשורת הישראלים ולא על-ידי מוסדות התקשורת, קובע, שהתקשורת הישראלית תקבע לעצמה "שיטות פעולה ועקרונות מנחים אשר מחד-גיסא יאפשרו לאמצעי התקשורת להמשיך ולמלא את תפקידם החשוב והמרכזי במדינה דמוקרטית - לדווח לציבור באופן חופשי וללא התערבות חיצונית, ומאידך-גיסא יצמצמו את היקף הפגיעה בתחושת הביטחון האישי ובמוראל הציבור". גילוי נאות: הייתי בין מנסחי העקרונות למסמך הזה.

נכתב, אז מה?! הפיגוע האחרון ברחוב דיזנגוף הדגים לנו שוב, כי התקשורת הישראלית פרועה בלשון המעטה, חוגגת על ההרג, על הדם, על הא̤ימה, על הסבל, על הדמעות ועל ידיעות-שווא (fake-news), ומציפה את קהלה בפורנוגרפיה מתועבת, תוך הסבת נזקים כבדים לפרט ולכלל. לצערי, ההתפרעות החמורה של התקשורת בסיקור הפיגוע ברחוב דיזנגוף סייעה מאוד לטרור נגדנו להשיג את יעדיו - העניקה לו גאווה במעלליו מחד-גיסא, ופגעה במוראל אזרחי ישראל ובחוסן החברה הישראלית מאידך-גיסא.

הפרעה ללוחמים וחשיפתם

אחד הפגמים החמורים ביותר בסיקור החי של הפיגוע האחרון היה היצמדות התקשורת ללוחמים. התקשורת חשפה אותם, את שיטותיהם, את רכביהם ואת אמצעי הלחימה שנשאו. היא הפריעה להם למלא את תפקידם, וסיכנה את חייהם כיוון שנצמדה קרוב מדי ללוחמים. התקשורת הסיחה את דעתם ואת דעת מפקדיהם. ניר דבורי, הכתב לענייני צבא של חברת החדשות, אפילו צעק ברוב חוצפתו בשידור חי על קצין, שלא שיתף עמו פעולה, אלא התרכז במשימתו.

לשיא בוטה של טמטום בלשון המעטה ושל רוע-לב הגיעה הטלוויזיה כשנכנסה לחדר ניתוח במרכז הרפואי תל אביב, וצילמה בו את הטיפול בפצועים. מעניין לאן הסתכל באותו הרגע קצין הצנזורה הצבאית, שביקר את השידור החי, והיה רשאי להפסיקו. חמור הרבה יותר האישור, שנתן המרכז הרפואי, לפלישה לפרטיות הפצועים, שנשלחו לטיפולו.

כשלמדתי עיתונות באוניברסיטה של טקסס, הציע לנו פרופ' ויין דניאלסון, חוקר דגול ומרצה מנוסה וחכם, שכדי להישאר מאוזנים, הגיוניים ואנושיים בסיקור ובעריכה - נחשוב, שמדובר בבן-משפחתנו. במרדף הנואל אחרי רייטינג איבדה התקשורת הישראלית את כבוד האדם, את ביטחון המדינה ואת מה שנותר מכבוד המקצוע העיתונאי.

כישלון מערכתי

התקשורת לא הייתה לבד באירוע ברחוב דיזנגוף. הוא נוהל, כביכול, על-ידי דובר צה"ל, על-ידי דוברת משטרת ישראל ועל-ידי דוברוּת שב"כ. היה עליהם לדאוג לתח̤ם את האירוע, לשלוט בסיקור, להורות למשטרה למנוע כניסת עיתונאים לשטח המתוחם, ולא לאפשר היצמדות עיתונאים ללוחמים. לאחר ניסיון ארוך בעיתונות וביחסי ציבור נדמה לי, שרק לשם כך קיימים הדוברים הללו. כלומר, היה שם כישלון מערכתי אדיר, ולא רק כישלון אתי חמור ביותר של התקשורת הישראלית.

היו גם עיתונאים חצופים במיוחד, כמו "רינה מצליח [ש]זרקה את האחריות על כוחות הביטחון [צודקת!], הפוליטיקאים והאזרחים המפוחדים [טועה לחלוטין ומטעה!], והסבירה 'זה [הביקורת על התקשורת] היה יותר ניסיון לכסות על תקלות של אחרים מאשר על [תקלות] שלנו'" (ניר וולף בביקורת טלוויזיה בישראל היום, עשרה באפריל 2022). מה שנקרא בעברית צחה - כסת"ח במירעו.

איפה הצנזורה הצבאית?!

הצנזורה הצבאית נכשלה באירוע, כיוון שקצין שלה ליווה את השידורים החיים, והיה יכול להפסיקם כשעברו את גבול הטעם הטוב, ופגעו בביטחון המידע ובלוחמים. אין לי טענות לצנזורה הצבאית, ולא יכולות להיות, כיוון שסורסה כמעט לחלוטין (במתכוון?!) על-ידי פסק-הדין בפרשת הפרסומים על נחום אדמוני, ראש "המוסד" היוצא, במקומון "העיר" (בג"ץ 680/88), שכתב אהרן ברק. כך, לכאורה, יכול אותו הקצין לטעון, שלא היו סיבות ביטחוניות ("ודאות קרובה לפגיעה חמורה בביטחון המדינה", לפי בג"ץ 680/88) להפסיק את חשיפת הלוחמים ואת השידורים מחדר הניתוח.