בכל פעם שאני מזדמנת לסמטאות שכונת פלורנטין, צצה ועולה בזיכרוני תמונת ילדות מחממת לב. מוצאי שבת והרחובות בשכונה דוממים. מפעם לפעם חוצה את דרכנו חסיד בבגדי שבת הממהר לביתו לעשות 'הבדלה'. אני צועדת עם הורי ואחי הצעיר במדרכות הצרות לכיוון ביתם של סבי וסבתי, כשאני מתעקשת לאחוז בעגלת התינוק בתוכה שוכבת אחותי הקטנה.
'תיזהרי אורנה עם העגלה, המרצפות כאן עקומות. שרק לא תפילי את העגלה, היא כבדה'. 'אל תדאגי אמא, תסמכי עלי', אמרתי לה בקולה של בת אחת עשרה שכל כך רוצה להרגיש בוגרת אשר בוטחים בה.
מדי שבועיים היינו נוסעים באוטובוס ממעוז אביב בקו 42 אל דרום העיר, ויורדים בתחנה של בית רומנו. בדרך התפללנו שתהיה קצת בריזה כדי שנוכל להריח את ריח השוקולד מהמפעל הקטן שהיה ממוקם בסמוך לתחנה. מעולם לא ידענו אם האוטובוס יבוא ומתי, ולא פעם חזרנו הביתה כלעומת שבאנו, כי האוטובוס 'שכח' להגיע ואנחנו התייאשנו מלהמתין לו.
באחת הפעמים הגענו לבית סבי וסבתי ושם נקלענו, שלא ברצוננו, לוויכוח סוער ולא אופייני בין שניהם. שניהם חיו כזוג יונים ורק נושא אחד העיב על יחסיהם. 'הרמן', כך אמרה סבתי בקול מתחנן, 'תפסיק להיות עקשן כזה', ואז הוסיפה משפט ברומנית שלא הבנו את פשרו. 'הזמנים השתנו, לא יכול להיות שכבר שנים אתה לא מוכן להכניס לכאן טלפון'.
'סבתא', כך הוא קרא לה, 'את יודעת טוב מאוד מה יקרה אם יהיה כאן טלפון'. 'מה יקרה? עוד פעם אתה אומר את השטויות שלך'. 'זה לא שטויות. אנחנו נישאר כאן לבד, אף כלב לא יכנס לכאן. הם יתקשרו וזהו". האחיות שלי תמיד יבואו'. 'לא נכון....'
סבי התבצר בשתיקתו ובעיקשותו. טלפון לא יכנס הביתה. 'הרמן', ניסתה סבתי אווה טכניקה אחרת. 'ואם נרגיש רע, ואם נצטרך להזעיק את זולא (אבי ז"ל)'. 'במקרה של חירום אז נלך לשכנים ונתקשר מהם'. וכך סתם סבי את הגולל על העניין. וכך זה נמשך במשך שנים. הוויכוחים העקרים שכולנו ידענו את סופם.
סבי וסבתי היו שורדי שואה מרומניה שניצלו בנס מציפורני הנאצים. הם הגיעו לארץ בשנת 1951, לאחר שבע עשרה שנה בהן לא התראו עם אחיותיה של סבתי ועם הוריה, אשר הגיעו לארץ בתחילת שנות השלושים. סבי, שהיה בן יחיד והוריו נפטרו בתקופת השואה, אהב את משפחתה של סבתי על ששת אחיותיה אהבה עזה. הוא הרגיש בשר מבשרם ולא היה מוכן לוותר על הביקורים התכופים שלהם אצלם בבית. לכן, סירב בכל תוקף להכניס את מכשיר הפלא הביתה, מחשש שהקשר היומיומי החם עמם יינתק.
את השמחה המשפחתית, החום והאהבה של המשפחה המורחבת סביב השולחן הגדול במוצאי השבתות לא אשכח לעולם. הם דברו וצחקו בקולי קולות והתענגו על עוגות השמרים הנצחיות של סבתי, לצד ה'שפריץ' וכוס התה. זהו זיכרון ילדות מתוק שנצרב בתודעתי, שהוא עבורי כמו משקה מחמם נפש, כמו מאכל מנחם. חוויה נפלאה שלנצח אשא אתי. בליבי אני תוהה האם לא צדק סבי בהתעקשותו, מחשש לסכן את המפגש האוהב הזה ודומיו.
רק לאחר פטירתו, בשנת 1978, הכניסה סבתי קו טלפון הביתה, באמצעותו תקשרה מדי יום עם כל אחיותיה.
