בעיה של איש ימין שאינו חבר ליכוד

סַח לי חברי מנשה: משבגרתי הייתי חבר בתנועת החרות, שנראתה לי כמייצגת הנאמנה של העם שנותר מצולק ופצוע אחרי השואה ואשר ארגונה הצבאי הלאומי [אצ"ל] לחם בעוז בבריטים שנמנעו בזמנו מלהפציץ את מחנות המוות למרות שידעו כי מיליוני יהודים הובלו לְשָׁם לרצח אכזרי, ואשר אחרי השואה מנעו משרידי-חֶרֶב לעלות לארץ ישראל ונקטו מדיניות פְּרוֹ-ערבית עת הכנופיות הערביות טבחו ביהודים. הבריטים עסקו אז בהגליות חשודים בהתנגדות למדיניותם ובהחרמות נשק-מָגֵן מהיהודים. לאחר מכן התגלגלתי לגח"ל, שנוצרה מאיחוד תנועת החרות עם "הליברלים" שהמשותף להן היה סלידתן משלטונה של מפא"י.

מפא"י, שבעצם שליטתה בממשלה, בהסתדרות הכללית, בקופת-החולים, בַּתַּעֲשִׂיָּה הכבדה שהפכה ל"כור" ותלתה זכויות אדם שונות [תעסוקה, שירותי בריאות, פיצוי נכי מלחמה בבריטים ועוד] בהחזקת "הפנקס האדום", ראתה את המדינה כרכושה הפרטי וסימני הרקב הפנימי כבר הופיעו בה כפי שקורה בכל שלטון ממושך מדי שאין איש מחוצה לו הרואה ובוחן את המתרחש בו. לא מכל נאומיו וְהִתְלָהַמוּתּוֹ של מנחם בגין רוויתי נחת, אך הוא היה מנהיג בעל אידיאה [תורת ז'בוטינסקי] שהיה נאמן לעם, למדינה ולאמונתו ודרכו עד שהזקנה, תעלולי אריק שרון והפגיעה בבריאותו הביאוהו, באיחור ניכר, להחלטה לפרוש.

בגין כיצחק שמיר אחריו, חי בצניעות קיצונית, בדירת שני חדרים ששכר ולא חיפש או הסכים ליטול איזו טובת הנאה פרטית, שלא כמנהיגים שבאו אחרי שמיר. יצחק שמיר, מפקד ומנהיג נחוש וחכם, שהיה נאמן לדרכו והיה עמיד ללחצים. אז הופיע שוב אריק שרון, הגנרל המהולל בעל עור הפיל, שהשתחרר מהביקורת והמגבלות שֶׁהֵמִיטָה עליו ועדת כָּהָן בעקבות טבח הַפלנגות בסברה ושתילה, וחטף משמיר את המיקרופון בכנס מרכז התנועה, והלהיב את מרבית אנשי הליכוד. ואז פרש מהליכוד והקים את קדימה.

משהתערפלו הַשָּׁמַיִים מעליו הגה וביצע את אסון ההינתקות, החריב את גוש-קטיף המשגשג ואת חיי המתיישבים שבנוהו בזיעת אפם ובהכוונת הממשלה ואישורה. השטח נמסר לגדולי אויבינו ששלטו ברצועת עזה. לאחר שחלה שרון השלטון במדינה עבר לידי אהוד אולמרט שהיה בעברו איש ליכוד [משהתמזג בו "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר], עד שאולמרט הסתבך בפלילים בשל כהונתו הקודמת כראש העיר ירושלים.

נו, באיזו מפלגה היית אז??

מנשה: אני נותרתי איש ליכוד, הגם שלא הייתי פעיל בסניף בעיר. ראש הקוראים להתפטרות אולמרט עקב החקירות והאישומים נגדו היה בנימין [ביבי] נתניהו. אז עוד נותרתי איש "הליכוד" אך אחרי מספר שנים ביבי נגלה לי כאכזבה גדולה. האיש לא בחל בשקרים, בהשמצות ובגרימת פילוג בעם, בהכריזו על אירן כאויב הגדול ועל השמאל בישראל, "הַסְּמוֹלָנִים", כאויב מבית. ממש כמו שרודנים שונים, אומנם להבדיל ממש, תפסו את השלטון באותה שיטה: אויב גדול בחוץ ואויב קטן יותר מבית [היהודים והקומוניזם בגרמניה, המערב הקפיטליסטי והלאומנים של צ'אנג קי צ'ק בסין].

כל מי שלא הסכים עם דרכו הואשם בְּ"סְמוֹלָנוּת" והפך לאויב. אין ספק שהשמצות הליכוד, לרבות פרסום תמונת יצחק רבין במדי אס.אס. לא תרמו להארכת חייו. וכאזרח ישראלי הגון לא יכולתי לְהִשָּׁאֵר עוד בליכוד תחת הנהגת המשפחה המלכותית תְּאֵבַת הַכֹּחַ והממון. ביבי הקיף עצמו באומרי "הן" שביטלו עצמם בפניו, עסקו עבורו בצעקנות והפצת שנאה ורעל, שלא לדבר על הפרשיות בהו נחשף, החל בפרשות הצוללות לישראל [ומצרים], החשדות לשוחד, העיסוק האינסופי בשיבוח עצמי.

שאלתי: "נו, ומה עשית, לאיזה מחנה הצטרפת"?

הבעת כאב עלתה על פני ידידי ואמר: נמנעתי מליטול ללב את הפוליטיקה ממנה התאכזבתי. לא ראיתי שיש כוח ממשי שיכול להתמודד מול ביבי, שהשתלט טוֹטַלִּית על המפלגה, תוך התעלמות מהביזיונות שהמיטו עליו ועל המפלגה רעייתו, בנו משולח הרסן ואותם צעקנים שגרשו וְיָרְשׁוּ את ותיקי המפלגה שהיו פניה. כך עד לראשונה מִשַּׁלְשֶׁלֶת ארבע-חמש הבחירות האחרונות. לפיד בנה במו ידיו מפלגה שכאילו המשיכה את "שינוי", מפלגת טומי אביו המנוח.

זו שוב הייתה למפלגה של איש אחד החל משמה שנחרז עם שמו ועד לשלטון היחיד בה. ליש עתיד גוון שמאלי אף שֶׁשֶׁלַח נטש אותה בקול עֲנוֹת. תמכתי ביעלון, רמטכ"ל מכובד ששילם מחיר יקר על התנגדותו להינתקות, אף שלא היה איש ימין. יעלון השיב לשאלה מדוע הוא נועל נעלי צנחנים גבוהות בקריה והסביר "כי יש נחשים", אך חיש מהר למד כי בפוליטיקה צריך נעלי פלדה כי היא שורצת תנינים. לצערי יעלון פשוט התאדה אז מבחינה פוליטית.

לאחר מכן עלה כוכבו של רמטכ"ל אחר: בני גנץ שהבטיח שלא יכהן בממשלתו של ביבי והוא ידע מדוע. אך גנץ לא עמד בהבטחתו לציבור ונתן לביבי לנהלו בָּאַף והכזיב את בוחריו.

ובכן נותרת במדבר הפוליטי ללא דרך. מדוע לא הצטרפת לבנט ושקד שהקימו את "הבית היהודי" ואח"כ את "ימינה"?

מנשה: נכון הוא שיש לי משיכה למפד"ל, שהם החלוצים המיישבים כיום את ארץ-ישראל, הגם שאינני מְשִׁיחִיסְט ואיני חובש כיפה, אלא שאלו כה "התחרדלו" ומזה דור לא קם מתוכם מנהיג ראוי והם נזקקו למנהיגות מבחוץ - לנפתלי בנט החובש כיפה סמלית במופגן ולאיילת שקד החילונית במוצהר. גם שני אלו מעלו בצאן מרעיתם וחודש לפני הבחירות נטשו ללא מנהיג את המפד"ל [באחד משמותיה] והקימו על רגל, או כֶּרַע אחת את "ימינה". זהו חטא שלא יסולח. אומנם ממשלת השינוי המוזרה שאיחדה אנשי ימין עם שמאל כ"העבודה" ו"מרץ" תפקדה לדעתי היטב במרבית התחומים אך היא קרסה מתוכה, כי יסודותיה היו רעועים מדי. ברשימות שֶׁחָבְרוּ בה יחדיו היו יותר מדי אנשים לא ראויים ולא נאמנים כמו עדית סינמן שנקנתה בידי ביבי בהבטחת כִּיסֵּא בכנסת [עוד דוגמה לשוחד בחירות מובהק] שאסור היה להיבנות עליהם ואין טעם לִמְנוֹתָם.

ומה עתה?

ראיתי בגדעון סער מנהיג אמיתי, שלא היסס לקום כנגד ביבי ולהקים מפלגת ימין אמיתית אך צירף לפתע את רשימתו ל"מפלגת הגנרלים" בראשות גנץ, הנוקט בהפרדות מהפלשתינים לשתי מדינות. אכן לאיש ימין שאינו מוכן להצביע לליכוד בראשות ביבי יש כיום בעיה. אולי נקווה שגנץ למד לקח והפעם לא יחבור לביבי, הוא איש טוב ומתאים להיות ראש ממשלה, ועמו אנשים הגונים שתרמו כבר אישית תרומה ענקית למדינה, כמו איזנקוט אבל ימין הוא לא. מכל מקום התואר הלגלגני "מפלגת גנרלים" דווקא מכובד מאד. אלו אנשים חכמים ומנוסים שניהלו את ה"תאגיד" הגדול במדינה, צה"ל, ועדיפים על כל יושבי קרנות וכורסאות שרק טובת עצמם לעיניהם.

אולי הפתרון הוא להקים עוד מפלגה כמו כל המפלגות הקיקיוניות שקמות לנו מדי שבוע?

מנשה: פוליטיקה אינה משחק ושחקנים חובבים בפוליטיקה יש די בלעדי. בימים האחרונים החיבורים והפילוגים נראים כמו יחסים בעדר שפנים מוטרפים בעונת הַיִּחוּם.

אכן בעיה!