כשפרצה בישוב היהודי בישראל המחלוקת הפנימית לגבי הזכות על הארץ בעקבות ניצחונות מלחמת ששת-הימים, עמדו ביסוד הוויכוח הנמשך ראשית התנועה הציונית עד עצם היום הזה שתי סוגיות: אופיה של המדינה הציונית וההגמוניה בישוב שתעצב ותוביל את עיצובה; כזכור, את המלחמה ניהלה ממשלה שבה היו שותפים גם נציגי המפלגות "מפד"ל", "חירות" ו"הליברלים" ("הימין" ד'אז) אולם רוב הממשלה התבסס על מפלגות תנועת העבודה הסוציאליסטית. הגישה שגרסה שיש לשמר את השטח ששוחרר בידינו, נבעה בעיקר מעמדת המפד"ל, "הימין" וחלק מהפלג הלאומי של "אחדות העבודה" "במערך" הסוציאל-דמוקרטי.
תנועת העבודה דגלה בשימור השטח כפיקדון זמני לצורך מו"מ עם הערבים - ירדן, הפלשתינים והליגה הערבית. התנהלות דיין בשאלת הריבונות בכותל ובהר-הבית ובהחזרת כ-400 אלף פליטי-איו"ש שברחו לירדן היא אחד המחדלים הקשים ביותר של ההנהגה הישראלית בכל הזמנים ונגזרה מאותה עמדה ומציפייה ללא תוחלת שהניצחון הצבאי יחולל תוך זמן קצר תהליך שלום. מאז היה ברור כשם שברור גם עכשיו שהשמאל עדיין חותר להיפרדות מהפלשתינים באיו"ש באמצעות החזרת שטחים בעוד הימין רואה בשטח נכס לאומי נפרד משאלת נוכחות הפלשתינית בו...
גישות בסיסיות אלה לא השתנו מהותית ודומה שהגורם המכריע בעיצוב ושימור עמדות השמאל נובע מהעדפת המרכיב הדמוקרטי בישותה של מדינת ישראל הציונית על פני העדפת המרכיב היהודי. מכאן ברור שהגמוניה שלטונית שמאלנית או מרכז-שמאל בישראל תחפש דרכים לקדם את החזרת השטחים ולו גם בעזרת כפייה אמריקנית-מערבית. האמריקנים, במיוחד הדמוקרטים והפלג הרפורמיסטי ביהדות ארה"ב יודעים זאת ולכן אוהדים ומעדיפים ממשלות סוציאל-דמוקרטיות בישראל (את גנץ ולפיד בסבב בחירות זה) ומסייעים להם באופנים שונים. בחלקים גדולים של היהדות האמריקנית הפוסט-מודרנית ישראל היא מקלט מדיני ל"יום סגריר" או עיסוק חברתי, ולא תנועה מדינית שלן תקומה יהודית היסטורית. כך הם בין היתר פטורים ממחויבות מעשית של הגשמה ציונית - העלייה לארץ.
אנו רואים זאת גם כיום וניתן לחוש בנקל בתהליכים - מיעוטם על פני השטח ורובם מתחתיו - שגורמים אלה מנסים לגלגל בכל תקופת משבר המשילות של השנים האחרונות. למען האמת, "משבר נתניהו" שמונע - בערוצים גלויים כמערכת המשפט והתקשורת ובערוצים סמויים רוויי קיטוב השמצות וניסיונות - לקדם מהפך פוליטי חוזר בישראל - גם הוא חלק ממאבק זה ששיאו הוא במהלכים למיסמוס או בלימת "הסכמי אברהם", שהוא והנשיא טראמפ לא הספיקו להשלים במהלך כהונותיהם האחרונות. גם אי-השקט באיו"ש בתקופה האחרונה קשור בתהליכים אלה, אולם זהו דיון נפרד. המהלכים הפוליטיים ברובם - לרבות בישול הסכם אוסלו (1993) - נווטו ע"י הבדלי גישות אלה שכלפי חוץ קיבלו ביטוי של מאבק פוליטי על ההגמוניה השלטונית ו"טוהר המידות". ככל שגדל הפער הדמוגרפי בין תומכי הימין בישראל לבין תומכי השמאל, גברה עוצמת העימות הגלוי-סמוי על אופיה הפוליטי-חברתי של המדינה.
בימי רבין והסכם השלום עם ירדן היו מהלכי אוסלו חלק מאותה השקפת עולם והוא הדין גם עם הסכם פרס-חוסיין שטורפד לפני כן בשנות ה- 80 המוקדמות ע"י רה"מ ד'אז שמיר. כיום, כשהימין נראה חזק יותר פוליטית, יתקשה השמאל לבצע מדיניות החזרה פיסית של שטחים לריבונות זרה ועל כן הוא מנהל מלחמת דימויים שמטרתה לשנות את מאזן התמיכה הציבורית באמצעות הוספת מרכיב "מוסרי" לדיון הלאומי ולחזור בעזרתו בהדרגה או בהזדמנות לדרך ההונאה של רבין. עד שיתאפשר דבר זה, המטרה היא למנוע סיפוח השטח לישראל במהלך ישראלי חד-צדדי, כשאחת הטענות המרכזיות נגד הסיפוח היא שהדבר שעשוי לפגוע בהסכם השלום עם ירדן.
1 ככל שיתחזק הימין - בין אם בגלל דמוגרפיה, קירבה ליהדות, זיקה לאומית חזקה יותר משל השמאל (שאצלו הפוסט-ציונות והציונות כמעט זהים כיום בעוצמתם) או אמונה דתית - יתרחק השמאל משאיפתו להתנתק מהפלשתינים ומאיו"ש כעסקת חבילה ויעמוד בפני אופי חברתי-לאומי-אמוני מובהק וקשוח יותר שבו מעוגן המאבק ההגמוני. הגוש העיקרי של האוכלוסייה היהודית הוא ימני-לאומי ביסודו. יישום השקפתו לפעילות מדינית פוליטית מעשית נבלם בדרכים שונות ע"י מוקדי כוח הגמוניים שבהם שולט השמאל ובכללם: בית המשפט, האקדמיה, התקשורת וחלק מהקבוצות הכלכליות החזקות במשק ולאחרונה גם צה"ל. חדירת הגמוניה זו לצה"ל כיום - אחרי הרפתקאות יעלון, אשכנזי, גנץ ואיזנקוט בפוליטיקה וקודם לכן זו של מופז וחלוץ - היא כבר עובדה מובהקת. אם מוסיפים לכך גם את אירגוני הבט"ל האחרים: המוסד, שב"כ ואפילו המשטרה הכחולה - זו בברור חציית קו אדום של הניטרליות האזרחית על-ידי מערכת הביטחון מוטת-אידאולוגיה ומהווה סכנה ממשית נוספת לביטחון הלאומי.
הריפיון הצבאי, הרפיסות במאבק נגד הטרור במשך שנים במיוחד נגד חמאס באיו"ש ובמאבק בהתבססות האירנית בלבנון ובסוריה, בלימת או לפחות "מיתון" הניסיונות לקידום "ברית-אברהם" והחיזור המואץ אחרי אבו-אבו מאזן, אירופה, והדמוקרטים בארה"ב כסייענים פוליטיים - מצביעים על מגמה אחת. אינני יודע אם בנט שותף פעיל למהלכים אלה, אולם אני משוכנע שאהוד ברק הוא מהוגי-הדעות המובילים שלה ואהוד אולמרט - מהרוחות הרעות המובהקות שלה.
הסדר הציבורי בישראל מתפורר ולהלן תמונת המצב: אלימות פלילית, אירגוני טרור ערביים משולבים בפעילות הפלילית, חולשה מוזרה של המשטרה ומשמר הגבול, העדר משילות בדרום, התגברות האלימות באיו"ש, השארתה ללא תגובה נחרצת של היוזמה החמאסית להעתיק את אי-היציבות לירושלים בימי מבצע "שומר החומות" הכושל, גידול מאגר הנשק הבלתי-חוקי בידי ערבים ויהודים, פרעות ביהודים בערים המעורבות, פריצות חוזרות למחנות צה"ל וגניבת אמל"ח מהם, הברחות נשק מגבול ירדן "הבטוח" והאנרכיה הבדואית בעיקר בדרום, מדיניות ענישה רופסת רוויית סחבת ביורוקרטית, והתגברות האלימות למעשה בחברה היהודית כחלק "מהשיח הציבורי" - כל אומרים: ריפיון-רוח מסוכן. כל אלה מנסים להוביל להשתלטות מגמת "האין ברירה" שביסודה אמירה אחת: "חייבים להיפרד פיסית מהערבים בכל מחיר". או במילים אחרות: בִִִיוּם כורח לאומי לאימוץ מדיניות "רבינית" ברוח אוסלו - כך או אחרת. זו אמורה כנראה להיות גם "הנקמה" של השמאל על רצח רבין, רצח שכביכול טירפד את הסכמי המרמה של אוסלו.
2 השמאל שהתרחק מהרוח הציונית ומפחד כיום מצל עצמו, נשאר נאמן לעברו "המפואר" גם כאשר המציאות כבר אינה דומה במאומה לזו של ימי תנועת-העבודה ובכללם ימי רבין.
בעניין זה ראוי להוסיף גם את התרופפות ההרתעה הביטחונית של ישראל מול אויביה מבחוץ. בחזרה לדיון האינטנסיבי על תוכנית הגרעין האירנית - שבה השפעת ישראל נמצאת בנסיגה מתמדת ומעשי אירן בהתקדמות מתמדת - פוטרת ישראל עצמה מעיסוק רציני בטבעת החנק שטווה אירן סביב ישראל בדמות הקמת "טבעת אש" פוטנציאלית סביב כל גבולותיה. את אבני הבניין בלבנון בנתה כבר מזמן ועתה השקיטה זמנית את החמאס בעזה. המוקד עתה הוא איו"ש ובאזור זה ממשיכה ישראל באיוולתה לסמוך על אבו-מאזן וכוחותיו שרבים מהם כבר אינם סרים בפועל למרותו. בתחום זה הפכה את ירדן למרחב חדירה לאספקת אמל"ח לאיו"ש וישראל "ברוח 1948" שותקת. השלב האחרון יהיה בסוריה, והוא נמצא כבר בעיצומו, כשממשלת ישראל הנוכחית במצעד האיוולת שלה, מחריפה את יחסיה עם רוסיה, שולחת את צה"ל להפציץ פה ושם משלוחי אמל"ח אבל אינה מונעת במהלכים אפקטיביים את התבססותם של כוחות פרו-אירניים מזרחית לגבול רמת הגולן בואכה דמשק (כל אלה ראוי להזכיר מגובים בחוסר ביטחון פלילי וטרוריסטי מבית). מדיניות הממשלה הנוכחית היא כשל טוטאלי לא רק בשיפור כוח ההרתעה הישראלי היא כשל טוטאלי אפילו בשימור הקיים. שום כוח הרתעה אינו מתקיים אם שוחקים אותו ברציפות במשך שנים, ואין בו ממש, אם האויב אינו חש מפעם לפעם בנחת זרועו בפועל; גם האויב לומד מכישלונותיו ומתבשם בהצלחותיו.
אולם איננו עוסקים באמת בשאלה "מה חדש תחת השמש?" ועד כמה, אלא בתכלית היותנו עם יהודי וחזרתנו לארץ-ישראל דווקא. פעילות השמאל-מרכז איננה מקרה אלא מעשה בכוונת-מכוון. פוסט מודרנה ופוסט ציונות הם ביטוי אידאולוגי לאותו מאבק. ההכחשה שישראל הוא עם ככל העמים - היא חלק אחר שלו, הגדרת הציונות כגזענות שחוזרת עתה לקידמת הבמה, מלחמת "ניו-יורק טיימס" בישראל, מימון אירגוני הטרור ומימון אירגוני שמאל המגיעים לכאן כדי להשחיר את ישראל בתקשורת העולמית ע"י ארה"ב והמערב - כולם חלק מאותו מאבק. בתחום המאבק מדיני-הסברתי-תדמיתי הנגזר מהנ"ל, לא עמדו מעשיו של נתניהו כראש ממשלה וגם כראש אופוזיציה על הגובה, אבל מול החתרנות של ליבת הדיפ-סטייט שלנו הוא טלית שכולה תכלת... (תמיד עם מקום לשיפורים).
אפשר שברקע גישת השמאל-מרכז שלנו עומד הרצון הפוסט-דמוקרטי להיות חלק מעולם גלובלי ולאו-דווקא עָם ככל העמים, ולהשתחרר מהציונות, היהדות והדמוקרטיה הקלאסית. קיים בוודאי גם רכיב של התבוללות, דהיינו: להיות ככל העמים מתוך התבטלות, פופוליזם המכסה על אי-הבנת הסוגיה כולה ומשמעויותיה או סתם עייפות היסטורית. לדעתי רצון לחיקוי מתוך התבוללות איננו מניע אלא תולדה של אסון מלחמת העולם השנייה ושואת אירופה ושל כשלון חינוכי ישראלי קולוסלי מבית מדרשה של תנועת העבודה הסוציאליסטית דווקא: הרס העבר והקיים מבלי לבנות במקומו חדש אמיתי, מהותי, ויציב.
