אמצעי המדיה כיום על ענפיהם ושלוחותיהם בכול מקום, וישראל אינה יוצאת מכלל זה, שמטבעם ותכונותיהם להבליט הקצנה, הם בפועל מסייעים לימין. זאת מכיוון שהימין רואה אותם בלאו הכי כמשקפים את השמאל ובכך הוא מתייחס אליהם כאל גורם מאחד במערכה נגד היריב. לאמור, הכלל הוא כמו חשיבות של פרסום, בכול מחיר, לפי האמירה הידועה, I don't care what you write as long as you spell correctly my name.
לא אכפת לי מה אתה כותב עלי כל עוד אתה מאיית את שמי כהלכה. לימין חשוב להיות בחדשות, גם בהקשר שלילי. ככה קיבל איתמר בן-גביר את מרב החשיפה שלו, והוא מוסיף לקבל אותה כמו גם אישים קיצוניים אחרים מימין. אני כבר עמדתי על תופעה זאת ואינני היחיד בקהילת אנשי תקשורת, בתחום המקצועי או האקדמי שחושב ככה. מה שאין כן לגבי השמאל. אם קיים שמאל קיצוני יהודי הוא מזערי.
זה ועוד שראוי לתשומת לב. כל העולם ואחותו יודעים כי בראש מעייניו של ביבי נתניהו זה המשפט נגדו ונושא חשוב זה לא נמצא על סדר היום, לא של המפלגות ולא של המדיה. הוא הוסט לנושאים אחרים - בעזרת המדיה ומומחים לדבר.
בהקשר זה אני מתייחס אל התלונה של "יש עתיד" נגד ערוץ 14 על שהוא מהווה ביטאון הליכוד ומשמש אותו במערכת הבחירות, והדיון סביב זה. אין חולק על כך כי לרשות הימין עומדים אמצעי מדיה מודפסים, קוליים וחזותיים. ואני לא מתייחס לרשתות שזועקות-ימין. עם זאת, יש אמצעי מדיה שמנסים לדווח ללא משוא פנים. אם הם מצליחים או לא, זה עניין אחר. ויש מדיום שמנסה לאפשר לדעות בשמאל וגם בימין, להשתקף בו, הוא אמור להיות "עיתונאות תקינה" אף שמערכתית, פוליטית לא כלכלית, הייתי מגדיר אותו נוטה לשמאל שמאל.
לסוציאל דמוקרטים כמו מפלגת העבודה ובמידה "יש עתיד" וגם "מרצ" - אין ביטוי חד בתקשורת. אם זאת היא המציאות אינני בטוח, אבל זה הרושם, ולרושם יש חשיבות.
