לפי האווירה בהשקת ספרו, שהייתה ב"יד לשריון" בלטרון, תא"ל במיל׳ יוםטוב תמיר הוא חבר טוב, ששומר היטב על קשר עם חבריו, שעם חלקם לחם מאז שהפך למ"פ טנקים בחטיבה 7 באמצע שנות השישים.
יוםטוב מקפיד לכתוב את שמו מחובר ובלי מקף, וזה הדבר הראשון, שבלט לעיניי מעטיפת ספרו. אחר-כך תמהתי על כותר הספר, שמגולל, אם תרצו, ראשי פרקים לאוטוביוגרפיה; ואם תרצו, קובץ סיפורים, שמאפיין את היכולתו הסיפורית המדהימה של המחבר, שנודעה ברבים עוד לפני שבקורונה העלה על הכתב כמה מסיפוריו. כדרכו, מהולים סיפורי יוםטוב בהומור, ואינם מתחמקים מלעסוק בעצב, בכאב ובמצוקה של אדם, של חייל ושל מפקד. ויש בחייו כמה פרקים כואבים.
"משך שנים רבות שמתי לב כי אירועים ודמויות שונות לאורך מסלול חיי שבו ופקדו אותי, ׳ההיית או חלמתי חלום?׳ כפי שתיארה רחל המשוררת את געגועיה לכינרת. בסופו של דבר, נתפסו אצלי אותם אירועים ודמויות כמעין ׳סגירת מעגל׳. זה קרה בעיקר תקופת שהותי בבריטניה כנספח צבאי בשנים 1993-1990: סגירת מעגלים מול מפקדים שלחמו מולי במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים; סגירת מעגלים משפחתית של טרגדיה ושורשים; סגירת מעגלים עם אנשים ואירועים שפגשתי במהלך החיים - התחלה בישראל וסגירה בלונדון או במקומות אחרים בעולם" - הוא מצהיר על גבי העטיפה האחורית של ספרו.
בקריאת הספר הרגשתי הרבה פעמים, שהחזיר אותי למחוזות ישנים. לרחובות של נתניה דאז, למגרשי החול הגדולים, שבהם שיחקנו, ולבתי-הספר. מהספר התברר לי, שבתי הורינו היו קרובים, משני עבריו של בית-הספר היסודי (עממי) "ביאליק", שלמדנו בו באותה התקופה, למרות שיוםטוב מבוגר ממני.
יוםטוב עזב את נתניה לפסק-זמן של שירותו הצבאי, שהחל בהיותו בכתה י׳, כשהתקבל לפנימייה הצבאית ליד בית-הספר הריאלי בחיפה - מוסד מכובד מאוד, שהצמיח הרבה מפקדים בכירים, שחלקם נפלו במלחמות ישראל. במחזורו בפנימייה היו רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ורס"ן אהוד שני ז"ל והאלופים יוסי בן-חנן, מתן וילנאי וגיורא רום יבל"א. הפנימייה הצבאית ובית-הספר הריאלי היו מוסדות תובעניים ביותר, שתרמו הרבה לעיצוב עולמו של תמיר.
סיפור משפחתי
כאן ראוי להזכיר את הסיפור הטראגי של הוריו. כמו רבים מאתנו, הצברים, לא התעניין יוםטוב בסיפורים על מקורות משפחתו בגולה - "שָם" - אלא הרגיש, שהוא שייך לכאן. וכמו רבים מאתנו, "כשחלפו השנים", הוא כותב, "וכבר כמעט לא היה את מי לשאול, התחלתי לחקור, והגעתי לאיזושהי 'תמונה'...". ה"שם" של יוםטוב נמצא כיום באוקראינה, והיה בהונגריה, באוסטרו-הונגריה ובצ'כוסלובקיה - תיאור אופייני של עיירות בגליציה המזרחית, שהחליפו שליטים במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים.
שם, בהרי הקרפטים, נמצאת העיירה ברגסאז (בהונגרית ברהובו בסלובקית ובאוקראינית - ברגובו), ובה גדל שמואל טייכמן, אביו. דבורה, אמו, התגלגלה מבודפשט לברגסאז, ולימים הייתה מזכירת קן בית"ר בעיר, ששמואל טייכמן היה מפקדו. לאביו היה תפקיד חשוב בהנהגת בית"ר בצ'כוסלובקיה - מחזיק תיק ההכשרות והעלייה, והוא חילק את מעט הסרטיפיקטים (אשרות עלייה), שניתנו במשורה לחברי בית"ר - כיוון שההנהגה הציונית הגבילה את עלייתם ארצה (ולמעשה, גזרה את דין הנשארים בגולה למוות).
המפקד ומזכירתו נישאו, אך שמואל לא העניק לו ולאשתו סרטיפיקטים, אלא עלו ארצה בספטמבר 1939 כמעפילים בספינה "נעמי יוליה" של עליית "אף על פי" של בית"ר, כשהוא מפקד על הספינה, והתיישבו בנתניה, שלא הייתה עוינת לבית"ר ולאצ"ל, והייתה אז "עיר היהלומים". שמואל ודבורה טייכמן הצטרפו לאצ"ל, ושמואל עבד כלוטש יהלומים. לאחר מכן פתח עם אשתו פרפומריה, שהתעקש לקרוא לה, תמרוקייה - כיוון שהיה קנאי לשפה העברית. הוא בילה קצת במחנה המעצר בלטרון - מפני שהבריטים סברו, שהוא דומה מדי למנחם בגין, מפקד אצ"ל.
בקרקוב ליד בית-הכנסת של הרמ"א (רבי משה איסרליש, מחשובי הרבנים ביהדות אשכנז) מצא תמיר את קברו של רבי יוםטוב ליפמן הלר, שחיבר את "תוספות יוםטוב", וכנראה, הוא בן משפחתו. הרב היה עוזרו של המהר"ל מפראג, ועבר לשמש ברבנות בקרקוב, ונפטר ביום הולדתו של תמיר, ו' באלול ה'תי"ד (1654).
כשיוםטוב היה בן חמש, ראה מקרוב כיצד שלומי, אחיו הבכור, שרכב על אופניו עם חברים ביום העצמאות ברחוב ריק לכאורה בנתניה, נדרס למוות על-ידי משאית. האסון השאיר חותם עז עליו ועל הוריו. כעבור שנים, לאחר שאביו נפטר, נשלח יוםטוב להיות נספח צבאי בלונדון, הוא ואשתו צירפו את אמו לנסיעתם, כדי שלא תישאר בודדה בארץ.
הוריו החליטו לציין את יום השנה למות שלומי מוקדם בבוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל. יוםטוב עלה לקבר אחיו רק שנים רבות אחרי התאונה, אחרי מות אביו, כשליווה את אמו לעלייתה לקבר. "כך נהגתי אני לאחר שאמי נפטרה ולימים הצטרפה אליי מירה שלי [אשתו] וגם ילדיי".
והסיפור העצוב הסתיים, לכאורה, בלונדון, אחרי הרבה שנים. יוםטוב נמצא בראשית שנות התשעים בשליחותו בלונדון, ופגש את משה ודייזי שמטוב. בארוחת ערב בביתם הציג המארח את יוםטוב בפני שאר המוזמנים, ואחת הנשים פרצה בבכי, ורצה מהחדר. "לאחר זמן-מה חזרה הגברת ושאלה בקול רועד, 'אתה טובי טייכמן'"? כן"...
"'אני', אמרה שושנה, אחות של יוסי ואלי, שאבא שלך הציל בדירה שעלתה באש בנתניה [שכנים של הדירה, שאליה עברה משפחת טייכמן לאחר מות שלומי], אבל מה שאתה לא יודע זה שהדוד שלי היה נהג המשאית שפגע באחיך".
לוכד עריקים
לבקשתו, הגיע רב"ט יוםטוב טייכמן, בוגר הפנימייה הצבאית, לשריון, וכקצין צעיר הוצב בגדוד 52 בפלוגה של אביגדור יאנוש בן-גל, שהפעילה טנקים "שרמן". כאן מתחילה מסכת ידידות מרתקץ בינו לבין ינוש. משימתו הראשונה הייתה להחזיר לבסיס הגדוד בחצור את כל העריקים, והוא עמד בה - אם כי היום היה מועמד לדין צבאי על הפרת פקודות במהלכה. בין השאר, נאלץ לירות באוויר, כדי לשכנע את העריקים ואת סביבתם לציית להוראה לחזור לבסיס.
פרק מעניין בקריירה הצבאית של תמיר היה בקורס להכרת הטנק "פטון" ("מגח" בלי גרשיים בלשון הצבאית), שנערך בסודיות גמורה בתחילת שנות השישים בבסיס שריון בגרמניה. ממשל קנדי החליט אז לסגת מהאמברגו האמריקני, שהוכרז עם תחילת מלחמת הקוממיות, על מכירת אמצעי לחימה לישראל. אך את הטנקים לא העבירו האמריקנים ישירות לצה"ל, אלא הורו לצבא הגרמני לעשות זאת (באותה ההזדמנות גם קיבלנו טילים נ"מ "הוק" אמריקניים). לגרמניה ("ארץ משה" - בצופן הצבאי) יצאה משלחת של קציני שריון בראשות ג׳קי, יעקב אבן, שלמדה בסודיות את הטנק, כדי להביאו ארצה. כל חברי המשלחת החליפו את שמות המשפחה הלועזיים שלהם, כפי שהיה נהוג אז, ובצדק, לשמות עבריים. יעקב אפשטיין הפך ליעקב (ג׳קי) אבן, ויוםטוב טייכמן הפך ליוםטוב תמיר. לימים יפגוש תמיר קצין גרמני, ששהה בבסיס באותה התקופה, ותיאר את המשתלמים מישראל, שנוכחותם בבסיס הייתה חשאית, כ"קולניים".
בוגרי הקורסים בגרמניה הקימו את מערך הטנקים "פטון" בארץ, שראשיתו בגדוד 79 המחודש בפיקודו של סא"ל דאז ג׳קי אבן, והמשכו בגדוד 46 - שניהם בחטיבה 7, שהייתה אז החטיבה הסדירה היחידה בשריון. רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהתרבו הטנקים "פטון" בצה"ל, הוקמה חטיבה 401 "עקבות הברזל" כחטיבה סדירה. במלחמת ההתשה הפכה חטיבה 14 "המחץ" לחטיבה הסדירה, השנייה שצוידה בטנקים "פטון".
כשפרצה ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, היה תמיר מ"פ בגדוד 79, שהיה סודי (עקב תנאי אמריקני לעסקת הנשק), למרות שרדיו קהיר בעברית הפנה קריאה ישירה אל הגדוד, ודיבר על הטנקים "בֶּטונים" שלו, שנמצאים ליד באר-שבע.
לפלוגת תמיר - פלוגה, שהוקמה במיוחד בשבילו, עם שובו מלימודים לשיפור ציוניו בבחינות הבגרות - הוחלפו התוכניות בקצב מסחרר ב"המתנה", שקדמה למלחמת ששת הימים. בסופו של דבר, חברה לגדוד החרמ"ש 9 בפיקוד מקסי, מרדכי אביגד, ואז נשלחה בלי מפות לכוח (ישראל) גרנית, שהוביל את אוגדת הפלדה מערבה אל תעלת סואץ. בצפון-מערב סיני, ליד רומני, נפצע כשטיל נ"ט "שמל" פגע בצריח הטנק שלו, וחולץ על-ידי שלמה באום (מי שהיה סגן-מפקד יחידה 101). מסוק חילוץ, שהוזעק לפנות את רפול, מח"ט הצנחנים, שנפצע בראשו קודם לכן, העביר לבית-החולים בבאר-שבע גם את יוםטוב, שכל הדרך החזיק את האינפוזיה, שתקעו לרפול.
מג"ד 9 לתמיד
לפני מלחמת יום הכיפורים מונה יוםטוב למג"ד 9, שכבר היה גדוד טנקים "פטון". הגדוד תחת פיקודו הושמד כמעט כליל ביום הראשון למלחמה - גם כי המצרים הקדימו אותם, ופרסו על הגדה המזרחית של התעלה, סביב המעוזים חי"ר עם נשק נ"ט, וירו טילים נ"ט "סאגר" מהרמפות, שהקימו בגדה המערבית.
בלא גדוד, הצטרף יוםטוב לחטיבה 460 (אז בית-הספר לשריון) כקצין אג"ם, שיתרונו - היכרות ארוכה עם גזרת התעלה, ובתום המלחמה הקים מחדש את גדוד 9. עוד מעגל נסגר כשהתאג"ד של גדוד 9 הוצב סמוך למקום פציעתו במלחמת ששת הימים.
יוםטוב אומר תמיד, שלמרות קידומו נותר מג"ד 9 - עוד הוכחה לקשר ההדוק בינו לבין לוחמיו, המאפיין, בדרך כלל, מג"דים. הוא עסק הרבה באיתור נעדרי הגדוד, והציב ציון לצוות הנעדר של סרן מירון אלתגר ליד מקום נפילתם.
מעגלים
תמיר כותב את ספרו ללא סדר כרונולוגי, אלא, כנראה, באסוציאציות, שבסופן לרוב מפגש מעניין שלו עם גיבורי הסיפור לאחר זמן רב. הוא מתאר פגישות עם בני עיירתם של הוריו במהלך שליחויות ברחבי העולם, עם קצינים זרים, שהכיר בהשתלמויותיו בחו"ל ובתפקידו כנספח הצבאי של ישראל בבריטניה ובאירלנד. עם זאת, קריאה קפדנית מגלה תיאור מעניין של דמויות מוכרות - מרדכי-מוטה גור, רפאל-רפול איתן, ישראל טל, אברהם-אלברט מנדלר, שמואל גונן-גורודיש וכמובן אביגדור-ינוש בן-גל ואביגדור קהלני.
תמיר פיקד על חטיבה 188, על אוגדה 252 ועל אוגדה 880, והיה ראש-מטה פיקוד הצפון וסגן-ראש אגף התכנון (אג"ת) במטכ"ל. ההבטחה לקדמו לדרגת אלוף לא מומשה, והוא סיים את שירותו כנספח צבאי.
מתוך ספרו עולה ביקורתו, שאינה חדשה, על אלברט, מפקד האוגדה שלו במלחמת יום הכיפורים ולפניה, על התוכניות להגנה בדרום לבנון ועל הדרך, שאינטרסים מפלגתיים וכתתיים השפיעו על קבלת החלטות בצה"ל (לפחות, בענייני מקרקעין).
