לפי המצב בשטח והלכי הרוח בשני הצדדים מלחמה זו הינה כאן בכדי להישאר עוד תקופה ארוכה למדי, חרף סבל שתי המדינות והמצב הפנימי בהן שאיננו מזהיר בלשון המעטה. מי שקיווה למלחמה קצרה והחלטית, התבדה בגדול. לכך מספר סיבות שהבולטות לעין בהשפעתן ומרכזיותן הן: רוסיה הניחה שהמערב לא יתערב; אוקראינה אינה מוכנה; יכולותיה הצבאיות של מוסקבה טובות בהרבה ממה שהוכיחו למעשה
1. אוקראינה סברה שחסות, לכאורה, של המערב תרתיע את
רוסיה מפלישה צבאית ולא הבינה שהסכסוך האמיתי אינו בינה לבין רוסיה אלא בין רוסיה לארה"ב - המערב. בקונטקסט האסטרטגי
אוקראינה אינה אלא מרחב עימות בתחום האפור של אזורי השפעה מעצמתיים, שנוצר אחרי התפרקות בריה"מ, על-רקע ההסכמות מ-1989 שמסיבות שונות לא מומשו עד עתה במלואן.
הודעת ארה"ב אחרי הפלישה הרוסית בפברואר ש"ז שהמערב לא יתערב בלחימה אלא אם תיפְגע במדינה חברת נאט"ו, הדגישה את המדיניות האמריקנית בסכסוך הנוכחי. מאידך
ניצלה ארה"ב את עליונותה הכלכלית המוחלטת על רוסיה, והחליטה, בשיתוף עם מדינות נאט"ו אחרות ובראשן בריטניה של ג'ונסון, לספק לאוקראינה נשק ואמל"ח בכמויות גדולות ובאיכויות משופרות. בכך שיבשה פעם נוספת את מערכת הציפיות הרוסית באשר לאופי המלחמה ומישכה. הממשל האוקראיני הנוכחי בראשות ולודימיר זלנסקי מאז 20.4.2019, נושא אופי מערבי פוסט-דמוקרטי ומכונה על-ידי פוטין "פאשיסטי" (דהיינו עויין לרוסיה). מסיבות שביסודן אינן מובנות מאליהן למעט "פטריוטיות אוקראינית מתחדשת" גרידא,
החליטו האוקראינים להילחם ברוסיה במקום לנסות ליישב את המשבר עימה במו"מ. הכרזותיהם של זלנסקי ואחרים על כוונת אוקראינה להצטרף למערב ובעיקר לבטח עצמם מול מוסקבה על-ידי הצטרפות לנאט"ו, הפכו את אי-הנוחיות הרוסית ממהלכיהם
לאיום אסטרטגי על-פי תפיסת עולמו של פוטין וההנהגה הרוסית הקיימת. אי-הבנות אלה משני הצדדים חיזקו את השגיאות הבסיסיות של שתי היריבות: אי-הכנה מתאימה למשבר וגלישה למלחמה שאינה רצויה לאף אחת מהם
2.
בימים האחרונים גובר הדיון הציבורי בארה"ב בנושא האיום הרוסי להשתמש בנשק גרעיני (בעיקר טקטי). להערכתי שימוש כזה אינו עדיין איום מיידי, אולם אם יגבירו ארה"ב ונאט"ו את הלחץ על רוסיה על-ידי סיוע צבאי אופרטיבי גלוי לאוקראינה, עלולה היוזמה להיתפס על-ידי פוטין כניסיון מוקדם לנטרל את יעילות מהלך הגיוס הגדול שלו; או אז נתקרב במהירות לאפשרות של מימוש האיום לשימוש בנשק אסטרטגי. בדיונים בתקשורת בארה"ב נדרשים רבים מהפרשנים לאזכור העימות הרוסי-אמריקני בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בשאלת הנוכחות בקובה. אלא שפרשנים אלה טועים בקריאת ההבדלים במפת האיומים בין שני המצבים: - ב-62' ניצבה רוסיה בקובה, כ-240 ק"מ מחוף פלורידה-ארה"ב עם נשק גרעיני אסטרטגי מוכן לפעולה. על-כך הגיבה ארה"ב תגובה אסטרטגית של
הליכה על הסף, וכרושצ'וב נסוג וויתר. הפעם המקרה הפוך: ארה"ב וברית נאט"ו (מתוגברת על-ידי מדינות ברית ורשה שרובן הצטרפו אליה אחרי פירוק בריה"מ) ניצבות על גבול אזור ההשפעה הרוסי במערב אירופה (כך לדעת הרוסים, לפחות) ומאיימים להשתלט עליו בעזרת האוקראינים. ספק גדול אם פוטין יקבל זאת אחרת מכפי שקיבל זאת הנשיא קנדי.
כוחה הבינלאומי של ארה"ב נובע במידה רבה מכוחה הכלכלי שבאמצעותו השתלטה על הכלכלה העולמית, מערכת הסחר ומערכות הכספים והבנקים. ואכן, אחת הערכות הסמויות בחלקן לפי שעה שמנהלת סין נגד ארה"ב במטרה לשנות את מעמדה ההגמוני היחסי קשורה גם בהחלפת או פיצול המערכת הכלכלית העולמית בין מוקדי הכוח המעצמתיים שסין היא אחד מהם
3. למסגרת מחלוקות זו שייכים גם נושאים אידאולוגיים משלימים כגון צידוד או התנגדות לגלובליזציה, שליטה פוליטית בגופים הבינלאומיים הראשיים ובראשם האו"ם, נוכחות כלכלית גלובלית, אופיו של המטבע השליט ומערכות הבנקים, האינטרנט ומערכות הסייבר והשליטה-בקרה עליהם.
מערכת היחסים בין ארה"ב לרוסיה רחוקה מספיק והמסורת הרוסית מושרשת די-הצורך בכדי שהרוסים ושאר עמי-רוסיה לא יהיו להוטים להנהיג במדינתם הענקית אמריקניזציה. דומני ש"מסך הברזל" שהטילה רוסיה הסובייטית על האימפריה הקומוניסטית אותה הנהיגה, נבעו ברובם משיקולים ממין זה. בעוד ניתן למצוא ברוסיה חוגים רחבים הכמהים ליותר חופש אישי, אין פרוש הדבר חתירה לאמריקניזציה ואין דומה הדבר לשאיפה הישראלית ההזויה לראות בתל אביב סניף של מנהטן... לשיקולים אלה יש להתאים גם אידאולוגיה: פוסט-מודרנה אנרכיסטית אינה טובה להערכתי לרוסים או לסינים ולמעשה גם לא לנו, בישראל. לכן, ספק גדול אם יריביה של ארה"ב יאמצו דפוסי מחשבה וההתנהלות ממקור זה כפשוטם. המכשול הגדול ביותר העומד מול מאבק כוחות ותרבויות אלה הוא נפיצות השפה האנגלית ותלות כל המערכות הבינלאומיות בה בשל מקורה האמריקני. להערכתי ניתן למצוא גם לכך מענה באמצעות מערכות ממוחשבות מתקדמות וָלא - תימשך הטרנספורמציה זמן ממושך יותר - ואנגלית תהיה "שפת התנ"ך הקיברנטי"...
מלחמת בזק
סביר מאוד שפוטין לא היה מודע למצב ההכנה של הצבא הרוסי בחזית המערב מול אוקראינה. לדעתי טעה בקריאת המפה בארבעה נושאים מרכזיים: איכות הפיקוד הרוסי, רמת ואיכות המודיעין הצבאי, רמת המוכנות והמורל של הצבא והפער הטכנולוגי לוגיסטי בין המצוי לרצוי. אילו היה מודע למצב לאשורו, היה נערך אחרת ומנהל את המערכה בצורה וסדר-פעולות שונים מראשיתה. פוטין ביקש לנהל מלחמה קצרה וקיווה שעצם נכונותו לפלוש צבאית לאוקראינה תאפשר זאת ושבהשפעתה ניתן יהיה להסדיר את המחלוקת במו"מ מדיני.
הפלישה נבנתה על יסוד הנחה בלתי-מאומתת שכניסה מרשימה של טורי שריון וארטילריה רוסיים במספרים גדולים באזור קרוב לבירה קייב ואיום ישיר עליה, יחלישו את נחישות ההנהגה האוקראינית ויובילוה למו"מ שקודם לכן סרבה לו. אילו נע צבא זה במהירות וביעילות שבהן צריך לנוע צבא ממוכן פולש אפשר שזו גם הייתה התוצאה בפועל. הצבא הרוסי שהתגלה עד מהרה במלוא אי-התאמתו ל"מלחמת בזק", שהמערב מיהר לפרסמה בתקשורת העולמית, הביאו לפיצוץ הבלון הרוסי. בהיות גם מצב הצבא האוקראיני בלתי מזהיר, טבעו שני הצדדים עד מהרה בבוץ המלחמה - נשחקו והותשו. דומה שפוטין נמנע מהרס קייב ולא הפעיל בחזית זו את ח"א הרוסי האסטרטגי ואת מלא עוצמת חיל הטילים והארטילריה. אפשר שבכך ביקש למנוע שריפת כל הגשרים עם האוקראינים, אך גרם להתמשכות העימות, וכלל לא ברור אם יצליח להתחמק מעימות נרחב ואלים הרבה יותר.
בדיעבד נראה שהחשבון המערבי היה מבוסס יותר מזה של רוסיה ושפוטין נגרר עתה למהלכים צבאיים, כלכליים ומדיניים ממושכים ושוחקים. ייתכן שרק התפתחות של עימות צבאי במזרח הרחוק בין ארה"ב לסין או משבר דלק חמור באירופה עשוי אולי לחלצו מהם. להערכתי פוטין ממתין לראות את תוצאות בחירות האמצע לקונגרס בארה"ב (8.11.2022), כשהחלשות הדמוקרטים בראשות ביידן אפשר שתביא להקלה במצבו.
בינתיים ובשל הסתבכות המצב הצבאי באוקראינה, הוכרז על גיוס מילואים חלקי ברוסיה. הפעם מדובר בהיקף גיוס גדול בהרבה מבעבר - כמיליון איש
4. צבא זה חייב לעבור ריענון, אימונים ועידכוני הצטיידות ודוקטרינה והדבר עשוי להמשך מספר חודשים. הדים המגיעים בערוצים שונים מרוסיה, מדברים על תגבור הכוחות באוקראינה בכ-300 אלף איש בשתי מנות של 150 אלף כל אחת. הוספת כוח משופר בהיקף זה בשילוב עם הפעלת כוחות שלא הופעלו קודם לכן במלוא עוצמתם דוגמת ח"א, עשויה להביא לשינוי מהותי במהלך הלחימה אף על-פי שגם הצבא האוקראיני אינו שוקט על שמריו.
את עמדותיו העקרוניות הציג פוטין בברור ערב המלחמה בראותו אותה כשלב בעיצוב מחדש של מאזן הכוחות העולמי, במבנה רב-קוטבי חדש. נראה שהמערב וגם אוקראינה לא התייחסו לדברים ברצינות הראויה. במבנה זה קיימות כיום למעשה שתי רמות: ארה"ב וסין שמצבן טוב ומעמדן חזק משל השותפים בפוטנציה האחרים. אליהם מצטרפות רוסיה (מעצמה עולמית לשעבר החותרת לשוב למעמד זה) והודו (מעצמה עולמית בהתהוות). בתוך כ-20 שנה יהיו כל ארבע המעצמות הללו במעמד של מעצמות עולמיות ש"השפעתן" מחלקת את העולם ל-4 מרחבים - חלקם בשליטה מלאה וחלקם "בשליטה מרחוק". אפשר שהכוחות האחרים בעולם וגם במערך מרובע זה יסתדרו במבנים שונים מעט מהמתואר לעיל בשל התפתחויות ואירועים שלא ניתן לשערם כיום במלואם
5. פוטין רואה את תפקידו ההיסטורי כמחדש מעמדה המעצמתי של רוסיה בעולם, לאחר שזה דוכא והושפל על-ידי המערב בעקבות קריסת בריה"מ. אפשר שהוא אינו מצר על נפילת המשטר הסובייטי, אך בהחלט אינו מקבל את הפרת ההבטחות של ארה"ב לגורבצ'ב ערב ה"פרסטרויקה" ופירוק בריה"מ על-ידו מרצון בהסתמך עליהן.
ניצחון צבאי מוחץ
אחת ההבטחות המרכזיות נגעה לגבול המערבי של רוסיה עם אירופה הנאט"ו-איסטית. המלחמה הנוכחית באה מבחינתו לתקן עוות זה ומאידך אינה משקפת את כלל התיקונים אליהם הוא חותר. הפלישה לאוקראינה ליבת הגבול המערבי הנ"ל היא תחילת התיקון, אותו מתכוון הוא להשלים בהסכם שיניח את דעתו או באמצעות שימוש בכוח. עובדה זו עדיין לא נלקחה על-ידי המערב בחשבון. אם לא יתחולל מהפך שלטוני ברוסיה וזה שיבוא במקומו ידגול במדיניות שונה, ימצא המערב עצמו בשל תמיכתו באוקראינה והסתבכות המלחמה מצד אחד לצד הסנקציות החריפות של ארה"ב נגד רוסיה מצד שני - בסיכוי גבוה להסתבכות בין-גושית עד כדי שימוש בנשק גרעיני טקטי (לפחות). מהלך כזה יהיה הרסני ביותר עבור אוקראינה, ולהערכתי גם עבור מדינות במערב ד'היום שהיו בעבר חלק מהאימפריה הסובייטית
6.
המלחמה בין מעצמה עולמית למדינה שהייתה בעבר חלק מהאימפריה הסובייטית, לובשת צורה מוזרה. נראה שרוסיה אינה חותרת לניצחון צבאי מוחץ על אוקראינה ונמנעת ממלחמה טוטאלית וגביית המחיר המלא הדרוש לשם כך, אך יש לה דרישות אסטרטגיות שעליהן איננה מוכנה לוותר. על-פי ההתנהלות בשדה הקרב עד כה, ראוי שיטריד את אוקראינה ותומכיה החשש שהיא מעמידה פנים, קונה זמן ומנסה לטמון פח ליריבתה. את כיבוש החבלים המהווים חלק מגבול המזרח והדרום עם אוקראינה השלימה רוסיה למעשה; עתה היא עוסקת בתהליך סיפוחם לריבונותה. בתפיסה הרוסית לאחר סיפוח באישור הפרלמנט, הופכים חבלים אלה לחלק ממנה ואינם נושא למו"מ. כאשר תבסס גם חלק זה ותסיים להכין את הכוח הצבאי החדש המגויס עתה, תוכל להמשיך בתוכניותיה לביסוס גבולה המערבי ואזורי ההשפעה הגובלים בו. ההישגים הנוכחיים של אוקראינה מוגבלים ובלתי-יציבים וישמשו תירוץ לחידוש המהלך הצבאי הרוסי הגדול הבא. הסדרת הגבול המערבי של רוסיה עם המערב הוא להערכתי המורשת שמכין פוטין לקראת פרישתו מהנשיאות זמן-מה לאחר השלמתה. לפי שעה עולם ה"פייק ניוז" של המערב מדווח באיחור רב על כיבוש כ-100 אלף קמ"ר משטח אוקראינה על-ידי רוסיה ושחרור כ-4,000 קמ"ר ממנו על-ידי הצבא האוקראיני כהישגים שווי-משקל.
זהו "יתרונו" המפוקפק של עולם שבו המילה קובעת ולא המעשה.
אוקראינה ממשיכה להתנהל על-פי הקו המבקש לנצח את רוסיה בשדה הקרב, כלומר להשתחרר מהכיבוש הרוסי ולהגשים את "מטרתה האסטרטגית הגדלה": הסתפחות מלאה לגוש המערבי כולל ברית נאט"ו תוך שמירה על ריבונותה בדומה למדינות הקהילה האירופית. מבחינתה ניצחון פירושו "גילגולה" של רוסיה חזרה מכל כיבושיה והסדר מדיני שייצב מצב זה בערבות נאט"ו. בשלב זה כאשר שום צד אינו מוכן לפשרה שתתקבל על השני, מסתפק זלנסקי בשימור המצב על "אש קטנה" בשילוב עם הישגים "ראוותניים משהו ומוגבלים בחזית המזרח. הזמן העומד לרשותו ל"משחקים" כאלה מוגבל, שכן שינויים בארה"ב בבחירות הקרובות, החלשות כלכלית של אירופה בגלל משבר הדלק והתובלה העולמית, הסתבכות ארה"ב עם סין או משבר נוסף במזרח התיכון יטרפו את כל קלפיו. כיהודים וכישראלים בימים של חשבון נפש, מן הדין להזכיר לאוקראינים ולנשיאם היהודי את
לקחי ההיסטוריה היהודית מן הזמן העתיק עת יצא העם היהודי להילחם מלחמה צודקת במעצמות עולמיות, ומה עלה בגורלו...7 ישראל, בשל האינטרסים שלה בשתי המדינות ורצון להימנע משיבוש ההבנות עם רוסיה בסוריה ובמזרח התיכון בכלל, נקטה בתחילת המשבר עמדה ניטרלית ולא סייעה באמל"ח או בנקיטת יוזמות פוליטיות חד-צדדיות לאף אחת מהן -
מהלך נכון של נפתלי בנט כראש ממשלה. בשלב מוקדם למדי נקט יוזמת תיווך אך הרפה ממנה כאשר התברר שאין נכונות לשיח מצד אוקראינה. לאחרונה שונתה מדיניות ישראלית זו מהותית על-ידי הצמד המנווט עתה את ממשלת המעבר ליאיר פיד ו
בני גנץ, שוב בניגוד להסכם העקרוני שלא לשנות את הסטטוס-קוו. בנט מסתמן כדמות פסיבית גם בסוגיה זו. להערכתי, מהלכים אלה סבירים כל עוד נושאים הם אופי
הומניטרי ואם מתאפשר אזי גם דו-צדדי.
אולם ככניעה והתרפסות ישראלית כלפי ארה"ב ואירופה בסוגיות של מכירת אמל"ח לאוקראינה; זו כבר אינה נייטראליות... כשיסיים פוטין לערוך את כוחותיו החדשים יוכל לבחור באחד משני מהלכים מרכזיים הנגזרים מתוכנית-האב שלו: המשך "יישור הקו" של מרחב התפר לאורך הגבול המערבי של אזור ההשפעה הרוסי בצפון מול המדינות הבלטיות ופינלנד או הרחבת אזור התפר לאורך הגבול המערבי של המחוזות שסיפח לרוסיה זה עתה - או שניהם. יישור קו התפר בצפון יאפשר לו להסדיר בסיוע בלרוס את מערכת היחסים עם פולין שהשתבשה מאוד במלחמה עם אוקראינה. ספק אם המערב יהיה נחוש וחזק מספיק בכדי למנוע זאת ממנו ומאוד מעניין יהיה לראות לאן יפנה לאחר שישלים את הטיפול באוקראינה על-רקע חולשתה העולמית הגוברת של ארה"ב.
השלכות לא נעימות
דומה שגיוס המילואים שעליו החליט פוטין אינו מיועד רק למשבר האוקראיני אלא לטיפול גם באזורים אחרים שהתזוזות הטקטוניות של הפוליטיקה העולמית הרוגשת מזכירים תדיר את קיומם. גבולות רוסיה ארוכים והתסיסה לפחות לאורך חלקים מהם דוגמת הקווקז מהותית. מעצמה אינה יכולה להסתפק בצבא סדיר של כמה מאות אלפי חיילים עם ציוד אנכרוניסטי מול התהפוכות הצפויות ב-20 השנים הקרובות. מלחמת אוקראינה הבליטה מאוד עובדה זו ופוטין גם אם טעה בכמה מהלכים בראשית ה"הרפתקה" הנוכחית שלו, לומד מהר.
נראה שהאוקראינים לומדים עדיין את ההבדל בין מלחמה אבסולוטית למלחמה רפרזנטטיבית, בין מלחמה שכל מהלך בה אמור להביא שינוי במאזן הכוחות וההישגים לבין כזה שחלק חשוב ממהלכיו מכוונים ליצירת "אפקט תודעתי" לטובת העלאת המורל או התגרות המזמינה תגובה קשה והרת תוצאות. תקיפת "גשר קרים" בין חצי-האי קרים ליבשת שייך לקבוצה השנייה ולהערכתי התגובה לתקיפה זו באה כצפוי מול הבירה קייב בעוצמה ובפריסה רחבה כחלק חדש מהאופנסיבה הרוסית והפעם בתוספת שימוש בכטב"מים תוקפים מתאבדים.
רוסיה עצמה אינה מצליחה להתחמק מהשלכות לא נעימות של המלחמה, בראש וראשונה השלכות כלכליות שחומרתן בקו עליה. לאחרונה ניכרות גם השפעות צווי-הגיוס שפירסם פוטין. ההגירה מרוסיה של מועמדים לגיוס על-פי צווים אלה, אינה מבוטלת ומצב הרוח הציבורי פחות טוב משהיה. נראה שרוסיה השתלטה על "רעשים" אלה תוך זמן קצר והיא ממשיכה בקו שנקבע. אוקראינה סובלת נזקים כלכליים גדולים כבר כ-8 חודשים, ועתה לאחר פיצוץ "גשר קרים" תוחרף מאוד הפגיעה בתשתיות - מרכזי תחבורה, שדות תעופה, תעשיה, אנרגיה ומוקדי שלטון.
אין ספק שארה"ב נלחמת ברוסיה בהתמדה ונחישות עד החיילך האוקראיני האחרון... השיח המלהג בארה"ב עוסק בימים אלה בסוגיית הפעלתו של נשק גרעיני על-ידי פוטין במלחמה בכדי לפצות על חולשות הצבא הרוסי בה. אילו התכוון פוטין לפעול כך, היה עושה זאת כבר מזמן. לדעתי הוא עדיין נמנע משימוש בנשק זה בתקווה להגיע למו"מ עם אוקראינה והמערב מבלי להרחיב במידה רבה את כיבושיו. הגל הבא של המתקפה הרוסית עשוי להיות מכוון להסגת הכוחות האוקראינים מהשטחים שכבשו באזור חרקוב וא"כ להרחבת אזור השליטה (עומק אסטרטגי)
לקו סוּמי - אליזבט-גרד - אודסה. את ח"א שלו ישמור לקראת התפתחויות נוספות או תקיפה אפשרית לאורך גבול פולין
8 (מערב אוקראינה ) ואת המשך ההרס והשחיקה באוקראינה יבסס כנראה על מלטי התקיפה המתאבדים אותם רכש וירכוש באירן (ובמקומות נוספים) במספרים גדולים.
