הסכם הגבולות הימיים בין ישראל ולבנון

מה קובע הסכם הגבולות הימיים?

ישראל ולבנון נושאות ונותנות זו עם זו מזה למעלה מעשור, באמצעות תיווך בינלאומי, על-מנת להסדיר מספר סוגיות הקשורות לגבולות הימיים ביניהם ולחלוקת הזכויות והחובות של המדינות באזורי הים התיכון הסמוכים לגבול ביניהן. לפי פרסומים בתקשורת, שני הצדדים נוטים לקבל את הצעת הפשרה של המתווך האמריקני אשר כוללת הסדרה של הגבול המדיני בין המדינות (המפריד בין המים הטריטוריאליים המצויים בריבונותם), וכן הסדרת הגבולות של האזורים הכלכליים השייכים לשתי המדינות המצויים מעבר למים הטריטוריאליים שלהן. באזורים אלה, למדינות החופיות אין ריבונות, אך יש להן זכות בלעדית לנצל או להעניק לגורם אחר זיכיון לנצל את משאבי הטבע המצויים באותו אזור ימי. מהדיווחים עד כה מסתמן כי הגבול המדיני נוטה אל עבר העמדה הישראלית לגבי תיחום הגבולות, ואילו הגבול הכלכלי קרוב יותר לעמדה הלבנונית. עוד מסתמן כי ישראל תהיה זכאית כנגד הוויתור שביצעה ללבנון במישור המים הכלכליים לקבל אחוזים מסוימים מהכנסות הגז הטבעי של לבנון מהאזור הכלכלי שלה (דבר שיתבצע דרך הזכיין הצרפתי לו לבנון הקצתה את זכויות שאיבת הגז).

האם ממשלת מעבר רשאית לערוך הסכם מסוג זה?

הגם שהחוק אינו מבדיל בין ממשלת מעבר (לאחר הבחירות) או ממשלה יוצאת (לפני הבחירות) לבין ממשלה רגילה המכהנת מכוח אמון הכנסת, הפסיקה בישראל קובעת כי על ממשלה שאינה נהנית מאמון הכנסת לפעול באיפוק ולהימנע מלאמץ צעדים משמעותיים אשר יכבלו את שיקול דעתן של ממשלות עתידיות. לכלל זה יש חריג אחד בולט - כאשר קיים צורך ציבורי חיוני בנקיטת הצעדים האמורים (להרחבה על ממשלות מעבר, ראו כאן). במקרה זה, ניתן לטעון כי החשש מפני התלקחות צבאית קרובה בגזרת הצפון סביב תחילת עבודות השאיבה במאגר כריש עונה על דרישת הצורך הציבורי החיוני.

האם נדרש אישור הכנסת להסכם?

החוק בישראל אינו דורש ככלל את אישור הכנסת לפני ההתקשרות בהסכמים בינלאומיים. תקנון הכנסת מחייב עם זאת הנחה של הסכמים בינלאומיים על שולחן הכנסת לפני אישורם בממשלה, אם כי גם מחובה זו ניתן לסטות מטעמי סודיות ודחיפות. אומנם קיים נוהג לפיו הסכמים מדיניים חשובים - כגון הסכמי שלום או הסכמי אברהם - מובאים לאישור מליאת הכנסת לפני או אחרי עריכתם, אך לא ברור אם מדובר בחובה משפטית ומה היקפה המדויק. על פניו, הסדר שתכליתו תיחום קו גבול ימי ועיקר נפקותו כלכלית, אינו דומה במהותו לאותם הסכמים מדיניים חשובים שהובאו בעבר לאישור הכנסת.

האם נדרש לאשר את ההסכם במשאל עם?

ארגון קהלת עתר לבג"ץ לאחרונה בדרישה כי הסכם הגבולות הימיים עם לבנון יובא למשאל עם. העתירה נדחתה מטעמים פרוצדורליים, אך ייתכן כי תוגש מחדש. בבסיסה של העתירה עומדת הטענה כי שטחים ימיים דינם כדין שטחים יבשתיים המצויים בריבונות ישראל לגביהם קובע חוק יסוד משאל עם כי יש להביא ויתור עליהם למשאל עם (או לאשרו ברוב של 80 ח"כים). ככל שההסכם כולל ויתור על מים כלכליים, הרי שנדמה כי אין ממש בעתירה, שכן מים כלכליים אינם בריבונות ישראל והם אינם כפופים כלל למשפט, שיפוט ומנהל של מדינת ישראל. ככל שההסכם כולל שינוי של קו הגבול הימי המדיני (קרי שינוי של היקף המים הטריטוריאליים) - עניין שאינו ברור עדיין, שכן נוסח ההסכם טרם התפרסם - הרי שיש לבחון בצורה רצינית יותר את הטענה בעתירה. מחד-גיסא, ניתן לטעון כי דין ויתור על מים טריטוריאליים המצויים בריבונות ישראלית כדין ויתור על שטח יבשתי ריבוני. מאידך ניתן לטעון כי המחוקק לא התכוון לכלול שינויים מינוריים בשטח הים הטריטוריאלי בגדר חוק יסוד, אשר במקור נועד להקשיח את התנאים לוויתור על שטחים יבשתיים (למשל, ירושלים או רמת הגולן), ולפיכך, ההסכם בו מדובר עוסק בתיחום גבולות ימיים שנויים במחלוקת ולא בהעברת שטח ממדינה אחת למשנה. מקרה זה מזכיר את סימון קו הגבול הצפוני בין ישראל ללבנון (הקו הכחול) בשנת 2000 אשר אושר על-ידי ישראל מול האו"ם בלי דיון ציבורי משמעותי.