זה הזמן של חלק גדול מקרב העיתונאים, הפרשנים, בעלי הטורים, לערוך חשבון נפש עמוק ויסודי על זיהום המקצוע החשוב שבחרו בו, על ההשחתה הנוראה, על "עיתונאות" בשירות הוד מלכותם, על היותם כתבי חצר, מעוררי חמלה, חסרי חוליות, תועמלנים בלי מסווה.
אושר צרוף, העיתונות התעוררה בבת אחת, באבחה אחת. התרגשות וצמרמורות בגו התחתון, עם ישראל חי. הדמוקרטיה כמו עוף החול מנערת מעליה את קורי השינה, היפהפייה הנרדמת מתעוררת לאחר שנה וחצי.
בתופים, במחולות ובמצלתיים התעוררה התקשורת הישראלית בבת אחת, גיוס החירום בעיצומו, ההסתערות בעיצומה, עוד רגע יתעוררו התחקירנים. תחקירים שלא היו בתקשורת הישראלית המוטה יככבו ויהודהדו תחת כל עץ רענן ומעל כל במה. החבר'ה בתקשורת המוטה יודעים לתת עבודה, עכשיו זמן תחיית המתים של העיתונאים המוטים.
במשך השנה וחצי האחרונה התקשורת נרדמה מרצון. נטלה גלולה שנרקחה מריבת אתרוגים. השפעת הכדור ניכרה בכל. לא ראו, לא שמעו, לא כתבו, לא שידרו, שקט עכשיו מושלים. היו כמה צדיקים בסדום התקשורת המוטה באופן מלא על מלא, עיתונאים בלי מירכאות שניסו לשקף לציבור את המציאות, לא את בועת הממלכתיות המעושה, לא את האידיליה והפיכת ישראל בימי ממשלת השינוי והריפוי לגן עדן.
היו מי שצעקו "המלך עירום" ואין שומע, היו מי שהצביעו על שחיתות שלטונית ואין רואה, היו מי שערכו תחקירים רציניים, על שימוש בלתי חוקי במאות מיליוני שקלים ואין פוצה פה ומהדהד. הרצועה הותרה במשך השנה וחצי האחרונים, על כל עוולה תכפר השנאה לאיש ההוא, על כל שחיתות תכפר השנאה לאיש ההוא, חלק מהמתחזים כעיתונאים, שיתפו פעולה עם הממשלה עד למציאות בה היו לדובריה הבלתי רשמיים.
ריבת אתרוגים
הציבור בחר באיש ההוא, בבנימין נתניהו להנהגה בארבע השנים הבאות. בחירות דמוקרטיות, בחירות שאין לערער עליהן, האם מי מהתועמלנים במסווה עיתונאים יערוך חשבון נפש? האם יוכלו חלק מהתועמלנים להביט במראה, להסיר את המסכות, את התחפושות, לחזור למהות המקצוע החשוב והראוי?
אין במאמר זה לבקש מהתועמלנים במסווה עיתונאים לבלוע שוב את כדורי ריבת אתרוגים, אין הציפייה לתקשורת מלטפת, מחבקת, מגוננת, תקשורת העושה נעים בגו. דמוקרטיה חפצת חיים חייבת תקשורת אמיצה, משמעותית, אמיתית והוגנת. הציפייה מהתקשורת הישראלית לבחון את המציאות לא בעיניים מפוזיציה אלא בעיניים ענייניות, מבקרות, אמיתיות, אובייקטיביות.
לתקשורת הגונה יש תפקיד חשוב. אומנם הרשתות החברתיות ממלאות את החסר לטוב ולמוטב, אך התקשורת היא תמונת מראה של המציאות הישראלית, תקשורת הוגנת, לא מוטה.
החשש שלי הוא שמא מה שהיה הוא שיהיה, כשאני שומע פרשן בכיר הפורש תוכנית פעולה מפורטת למחנה המרכז שמאל, איך למרר את חיי הממשלה הנבחרת, להציף את הגשרים, את הרחובות, לצור על בלפור.
כשאני קורא את הנהי והבכי, את הזמר הנוגה של המאיימים בירידה מהארץ, את המקוננים על תוצאות הבחירות, את מטילי האימה, מפיצי החרדה מפני הממשלה החשוכה, הנוראה, האיומה, המסוכנת למדינת ישראל, הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אני מוטרד האם מפעל רקיחת כמוסות ריבת האתרוגים ננעל עד לפעם הבאה.
ממשלת ישראל החדשה היא לסיכים בעיניי חלק מהעיתונאים, אין צורך בכמוסת ריבת האתרוגים, יש צורך רק בקורטוב של הגינות, בקורטוב של החזרת תפקידה של התקשורת לתפקידה החשוב. לא עוד עיתונאות מוטה, לא עוד עיתונאות מאתרגת, לא עוד ביזיון המקצוע. מי יהיה העיתונאי, הפרשן, בעל טור הדעה הראשון שיתייצב מול הציבור ויאמר חטאתי, ומעתה נפעל לסקר באופן אובייקטיבי וענייני. לו יהי.
