נתקלתי במרשתת במאמרו של נדב אייל: " הביטו בתוצאות הבחירות: זו ישראל, היא לא תהיה אמסטרדם", (3.11.2022) - היאוש והתסכול הנובעים משורה פשוטה ופשטנית זו הם שמשכו את תשומת ליבי והניעוני להגיב לדברים. אייל צודק בכך שישראל היא יצירת כפיו של העם היהודי, שעוצבה, מעוצבת ותמשיך להתעצב על-פי רצון אזרחיה; בדמוקרטיה נורמלית ונורמטיבית לא ייתכן אחרת. מול אבחנתו "הנואשת" של נדב אייל צף ועלה לנגד עיני מאמרו המונומנטלי של אחד-העם "חיקוי והתבוללות", בו הוא בוחן את המגמות בציבור היהודי (בגולה) בשלהי תקופת המעבר "מהשכלה" גלותית לציונות מגשימה - זו שחוללה מאוחר יותר בפועל את המדינה. לדעותיו ועמדותיו השמאלניות ו"האוניברסליות" של אייל אני מודע מקריאת דברים שאמר וכתב באמצעי תקשורת שונים בשנים האחרונות. עם זאת הופתעתי לקרוא שאחרי 75 שנות עצמאות נזקק הוא עדיין לאמסטרדם בכדי לומר במפורש ובדיוק מה לדעתו טעון שיפור במדינת היהודים. אינני חסיד של השוואה גורפת של עצמנו לזולתנו בבחינת: הם חזות הכל ואילו אנו - מוטב שלא נפרט... . זו אומנם אחת הצורות השגורות אצל אניני טעם פוליטיים בבקרם את הקיים, כאילו אינם חלק ממנו וכולו מעשה עיוועים של זולתם. זו גישה נמלצת, שטחית ומתנשאת.
ובכן הבה " נביט בתוצאות הבחירות" כדבריו: בימים אלה, עם שוך סערת הבחירות ותחילת "השירוקו" הפוליטי של המפסידים בהן, הדברים המתפרסמים לפי שעה - פרט לאלה של מרב מיכאלי מנהיגת העבודה - מאוזנים למדי ויש בהם מידת השלמה וקבלת-דין. זו כשלעצמה הינה הפקת לקח מועילה, שכן התוצאה היא בראש וראשונה פועל יוצא של החרמות שהכריז מחנה השמאל על נתניהו, מנהיג הימין, ובפועל על הימין כולו.
1 בממשל לאומי דמוקרטי אין חרמות. אינך בוחן כליות ולב של יריביך וממיין מועמדים להנהגה אצל זולתך באמצעות השאלה: "האם הם מוצאים חן בעיני?" זאת עשה בפועל גנץ הנפגע וגזר על עצמו סטגנציה פוליטית ואיום בחידלון אם ימשיך בכך. פוליטיקה אינה "מקדש הטוהר"; היא הדרך הכי פחות שותתת דם לנהל מאבק בשאלות יסוד של אמונה ודרך מדיניים. היא מאבק על דעות, עמדות ואמצעי שליטה; במאבק כמו במאבק - כל צד בוחר את מנהיגיו על יתרונותיו וחסרונותיו. מי שאינו מוצא את מקומו במרחב הפוליטי, אינו אמור לעסוק בפוליטיקה. בדברים אלה אינני בא להצדיק הונאה או רמיה, אלא לומר שגם במקומות שבהם מגנים מידות אלה - הן קיימות. ראה: ממשלת המעבר עם לפיד וגנץ בראשה.
פרט לשתי הנקודות הבולטות הנ"ל - מיכאלי והחרם - הדברים בינתיים מאוזנים למדי ויש בהם בדרך כלל, לשמחתי, גוון קל של השלמה עם התוצאות, מידה פחותה של ספקנות ופחותה מכך של יאוש "חובק עולם". עם זאת אינני משוכנע שהשמאל-מרכז שלנו למד להפסיד ועוד נכונו לנו הפתעות.
התוצאות הן בגדר עובדה וגודל הניצחון מצמצם במידה רבה את הסבירות והסיכוי לשפע מניפולציות ע"ח טובת הציבור וצרכיו הבוערים. הספקנות משתקפת בעיקר מהניסיונות לרבע את המעגל בטענה שההפרש המספרי של כלל הקולות הכשרים שקיבל "גוש הימין", גדול בכמה עשרות אלפים בלבד מזה שקיבל "גוש השמאל" (כששניהם קיבלו כביכול מעל ל-2 מיליון קולות כשרים). ניסיון ההטעיה נובע מהעובדה ש"המסבירנים" (פרשנים) בונים את הגושים לצורך ההצגה המטעה שלהם ולא על-פי זהותם ולכידותם הפוליטית האמיתית. שכן בימין הם אכן גוש אינטגרלי שהלך לבחירות במשותף, תחת מנהיגות מלכדת של נתניהו שעתידה להקים קואליציה במשותף. ולעומת זאת לסל גוש "השמאל" הוטלו גם קבוצות אידאולוגיות אותנטיות אך שונות מליבת הגוש - שותפות פוליטיות נפרדות (ערבים, למשל) וקבוצות "ימין" הנמצאות בו-זמנית תחת סיסמת הפילוג "רק לא ביבי" כמו גם בלתי מזדהים עם שני הצדדים. הקולות הכשרים שלא עברו את אחוז החסימה נספרים בפועל כמי שלא הצביעו.
ההבדל האופרטיבי בין הגושים האמיתיים - אלה שמובילים למעשה את המשחקים במגרש הפוליטי - הוא 64 ל"גוש הימין" ו-56 ל"גוש השמאל-מרכז", דהיינו: 8 מנדטים. באחוזי ההצבעה של כ-70% הם כ-300,000 מצביעים! ("המפלגה" החד-ספרתית הגדולה ביותר בבחירות אלה). ההצטעצעות הזו מובנת אך לא מועילה. הבדל זה מאפשר ממשלה יציבה וזו התוצאה החשובה ביותר של בחירות אלה.
הגוש הקוהרנטי בימין נוצר בבחירות אלה דווקא בזכות מעשי מתנגדיו באגף הפוליטי השמאלי-מרכזי של המפה, שדחפוהו לכך. שגיאתם החמורה ביותר הייתה הניסיון להדיח את נתניהו באמצעות מערכת המשפט. שגיאתם השנייה הייתה הפיכת הסלידה האישית למשפחת נתניהו (ולמעשה לשכבה רחבה של אזרחים בימין) לחזות הכל במאבק הפוליטי. "לא נשב איתו...", איננו משפט סביר בדמוקרטיה. השגיאה השלישית הייתה העדפת מפלגות ערביות בלתי-ציוניות או אנטי-ציוניות לביצוע מהלך פוליטי "אזרחי" כביכול, שחלקים משמעותיים בו הם אנטי ציונים במוצהר ו/או אנטי-דמוקרטיים בפועל. ברית פוליטית בלתי-קדושה זו גזרה על הימין את הלכידות שהביאה לתוצאות הבחירות הללו.
נראה שההשלמה, ההבנה אך בעיקר ההכרה בעובדה שישראל איננה "גובלן אמסטרדמי" או תמשיח (פרסקו) שמבחנם האולטימטיבי הוא בוושינגטון או לונדון מתחילה לחלחל גם לגוש "השמאל". מדינת ישראל כמערכת אנושית חיה ונושמת מעצבת את חייה על-פי המציאות המקומית בדרכיה היא ותחת אילוציה שלה - זו מהות הריבונות. ככל שתלמד לחיות עם עובדות אלה "מבלי להתנגש בקירות הבטון העולמיים", כן תתחזק ותשפר את ביטחונה ואיכות חייה. ישראל אינה הולכת בדרך השמאל הקיצוני וגם לא בדרך היהדות החרדית - אולם היא אינה פוסלת אף אחת מהן. מאחר שדרכים אלה אינן סטאטיות וישומן מבית משתנה בהתמדה, יש לדמוגרפיה ולחינוך השפעות קריטיות על אופיה ואיכות החיים בה. נראה שמה שלא עשה השכל, מתחיל לעשות הזמן והשמאל מבין שכיום הוא איננו מייצג דמוקרטיה ליברלית אלא אנרכיה פוסט-מודרנית, כשם שהוא אינו המייצג המובהק של שוויון ואחוות-עמים. בארה"ב ואירופה מייצג הוא גם אנטישמיות, אפליה גזעית, פערים תרבותיים והשכלתיים ופערים חמורים ברמת חיים ואיכות חיים - כשבארה"ב הפערים בראש סולם השונויות של המערב. אם ארה"ב היא פאר הדמוקרטיות, משמע פאר הביטוי המדיני-פוליטי של חופש וקידמה, כדאי לזכור שהיא גם הגורם המנהל את רוב פעולות הלחימה בעולם - גלויות וסמויות - שאינן באות לפתור מצוקות זרות, אלא לשמר עליונות עולמית ולטפח אינטרסים כלכליים וסקטוריאליים בתוכה.
2 הימין בישראל הוא פלח האוכלוסייה המעדיף את הגישה הלאומית (מדינת לאום כיסוד לחיים הקהילתיים-לאומיים) על הגישה האוניברסלית-גלובליסטית הכופרת במושג הלאום. ציבור זה בחלקו חילוני ובחלקו מאמין ושומר מצוות (דתי ברמות שונות של אדיקות). בגישה גלובליסטית-אוניברסלית, מוקד הקיום הוא רצון הפרט וצרכיו אולם אז נופל מוקד הקיום החברתי קורבן לאיוּן בפועל של משמעות החיים החברתיים וניוון החיים המדינתיים. למעשה יסוד הוויכוח בישראל על מעמדו ותפקודו של בית המשפט מול הגורם המחוקק נעוץ בשונות זו.
בתקומה המודרנית שלנו אנו נדרשים לדלג על פני פרקי זמן ארוכים מאוד בהתפתחות האנושית ובהיסטוריה הממלכתית שלנו בגלל תקופת הגלות הממושכת אחרי חורבן הבית השני. התרבות היהודית עוצבה ביסודה לפני כ-4000 שנה ועברה שינויים שונים בימי ההתנחלות בארץ (לפני כ-3000 שנה) ובתקופות המלכים והממלכות היהודיות לפני בין 2000 ל-3000 שנים (השופטים, בית ראשון ובית שני). בתקופת הגלות שאחרי החורבן השני עסקה היהדות בעיקר בגאולה ובהישרדות בסביבה עויינת. ההסתגלות הנוכחית חייבת "לדלג מתוך הפנמה" על שתי התפתחויות משמעותיות: ההתפתחות המדעית-טכנולוגית שהעבירה אותנו כמעט בקפיצה אחת מהגלות למדינת סטארט-אפ, והשלמה עם העובדה שהקמת מדינה יהודית בא"י עם כל הקשיים הכרוכים בכך טומנת בחובה פוטנציאל של גאולה גם במובנה הדתי - חידוש קוממיות לאומית (כאשר במובן הדתי מוקד החידוש הוא בעבודת בית-המקדש). למעשה, חייבים למצוא דרך לגרום לכך שהפלא הפיזי של חידוש העצמאות הלאומית יתקבל ע"י המטפיזיקה היהודית כביטוי מוקדם של "חידוש האמון בין העם היהודי לבוראו" - ולהפך. זהו אתגר לאומי פנימי ואני סבור שבמסגרת מדינת לאום וסובלנות יהודית הוא גם אפשרי; ניצניו הראשונים נראים כבר כיום. הדמוקרטיה היא המשלים הפורמלי של תנאי הסביבה הדרושים ל"קפיצת הדרך", באשר היא מאפשרת קיום בצוותא של יהודים חרדים, חילונים וכאלה שאינם יהודים, במסגרת קולקטיבית אחת של מדינה ותוסר יהודיים. מאידך-גיסא, היא איננה אפשרית בתפוצות.
בחלק מביטויי "האסון" האלקטוראלי של תוצאות הבחירות עוסק נדב אייל עצמו אך אינו בוחן לעומק את הסיבות והגורמים לתוצאות אלה. אני גורס שמה שהיה הוא גם הקיים ומי שאינו חש כי הוא נע במסלול הנכון אלא אם הוא עצמו הנוהג ייאלץ להסתגל גם למציאות אחרת. בראש וראשונה זהו עניין של כשל חינוכי או איון הזולת. מדינה יהודית שמסוגלת לקבוע שלימודי תנ"ך אינם חשובים דָיָם בכדי שיכללו בתוכנית הלימודים בהיקף מכובד וגם בבחינות הבגרות, זקוקה לביקור דחוף "במוסך" ולכיוונון מנוע יסודי! הכשל התרבותי המתלווה לתקלה הוא חוסר ההבנה שלימודי תנ"ך עבור יהודי הם כ-4 פעולות החשבון עבור המתמטיקאי. בחירה זו היא העמדת סימן שאלה חמור על היות ישראל מדינה יהודית! מי שבוחר לעזוב את הקהילה היהודית - יבושם לו אולם מי שמנסה "להנדס" יהודי נטול יהדות - הוא נוכל ומאחז-עיניים!
יהדות היא שילוב מורכב של אמונה - קשר בין אדם לבוראו, בין אדם לחברו וקשר לא"י. לא ניתן לכפות או לאכוף אמונה. מאידך כללי התנהלות שמבוססים על מאפיינים שמקורם בתרבות היהודית אינם שונים במהותם מכללים המקובלים בכל מקום אחר. הם שונים לעיתים בתוכנם ולרוב לטובה.
לכן, זכויות הפרט הן מוחלטות במרחב הפרטי אולם בציבורי הן חייבות לשרת סימולטנית את הפרט והציבור. להבנתי לומדת ישראל, לא בנקל, לחיות בחברה יהודית ופלורליסטית גם יחד. זאת ניתן לעשות רק במדינה יהודית. יהודי התפוצות כושלים בכך על כי גובר עליהם החיקוי מתוך ההתבוללות וההיטמעות בסביבתם, גם כשאינם מודים בכך.
3 במדינה יהודית אלה שאינם יהודים חייבים להתחשב ברצון הרוב היהודי ובאופיה של המדינה ומנהגיה. ישראל הגדירה עצמה "מדינה יהודית" ולא מדינת כל אזרחיה ויש לדאוג שכך אכן יהיה
4. הכרעת הבחירות האחרונות היא שלב בהליך בניית מערכת כללי המשחק בישראל לחיים סובלניים משותפים בין כל מי שחולק חיים אלה עימנו. כמדינה יהודית יחידה בעולם, חייבים אנו לקיים כושר הגנה מעולה שבו יהיו שותפים כל האזרחים - בדומה לכל אורחות החיים האזרחיים האחרות. המפתח לקיום בצוותא הוא הבנה, סובלנות, וכללי -משחק ברורים הנשמרים או נאכפים בקפידה.
טענת פרופסור תמר הרמן לפיה" האינדיקטור החשוב ביותר סטטיסטית לקביעת עמדתו הפוליטית של ישראלי היא דתיותו", אינה נראית נכונה ולמצער אינה מדויקת. בפילוח מדויק ממלאים תפקיד חשוב בקביעת העמדה הפוליטית דתו, אדיקותו וחינוכו של הנבדק ומשקל הסקטור החברתי אליו הוא משתייך באוכלוסיית האזרחים בעלי זכות בחירה בקבוצה האתנית ממנה הוא בא.
אצל הערבים אזרחי ישראל קיימות חלוקות משנה - מוסלמים, נוצרים ודרוזים לצד אדיקות דתית וזרמי-משנה שונים בתוך האיסלאם שני פלגי האיסלאם העיקריים - סונים ושיעים. ההתנגדות לשלטון האליטות אינה קשורה בדת אלא דווקא בזיקה לדמוקרטיה. שלטון אוליגרכי הוא בפירוש איננו דמוקרטי. חילוניות היא פוזיציה על הרצף היהודי - זו שמבטאת עוצמת אמונה. (שיעור שמירת קיום המצוות). בסוגיות הציונות והלאומיות שהן שאלות פוליטיות ואידאולוגיות גם יחד, בבחינת החילוניים בלבד - התמונה הינה תלויית חינוך; כשל חינוכי ציוני במדינת ישראל הוא אחד המשתנים המרכזיים ביצירת המחלוקת ברחוב היהודי בין לאומיות ל"אוניברסליזם פלורליסטי".
כל יהודי בישראל משייך עצמו לרצף בנקודת השקה אחרת; זו הייתה השיטה בעבר ותהיה גם בעתיד. שונות, סובלנות והידברות - הוא מפתח הקסם וכולם נחשבים שותפים לדרך הציונית הבסיסית: מדינה יהודית בא"י וחידוש החיים הלאומיים היהודיים בה. 
