אניגמה - "נקודות ההשקה" במפת כ"ט בנובמבר

החוקרים עומדים על כך שלאחרונה יצא מחקר מפורט מאוד (א' בן דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר, 2019) על פעילותה של ו' אונסקו"פ באביב ובקיץ 1947 ומתרכז בעיקר במהלכים הדיפלומטיים של הצד הציוני באו"ם. בהתייחסו לגבולות המוצעים למדינה היהודית, הוזכר העניין רק על עמ' אחד כולל דרישת הערבים להגדלת שטח ארצם המיועדת ובתמיכת ארצות הברית. משום מה, לא הוזכרה הפעילות הציונית הנמרצת במסדרונות האו"ם לשנות את המפה כדי שתתאים לתוכנית בניית מפעל מים ארצי (לימים "המוביל הארצי").

החוקרים קובעים כי במאמר זה, בקתדרה 182 האחרונה, הם יעסקו אך ורק "בפעילות הציונית לשינוי מפת החלוקה והתאמתה לצרכי היישוב היהודי בארץ ועתידו הכלכלי-התיישבותי ולא ניגע בשינויים במפת אונסקו"פ ובמפת תוכנית החלוקה הרשמית". פרק הזמן בו דנים החוקרים משתרע למחרת הצגת חוות הדעת של אונסקו"פ למוסדות האו"ם ב-1 בספטמבר 1947 ועד לפרוץ קרבות מלחמת העצמאות.

כזכור, המדינה היהודית במפה זו אמורה הייתה להשתרע על 68% משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית והמדינה הערבית – על 32%. שטח קטן סומן כגוף נפרד שכלל את ירושלים, בית לחם שאמור להיות מנוהל בידי גוף חיצוני (בינלאומי) ולא בידי הערבים או היהודים. עצרת האו"ם אימצה מפה זו והקימה ועדת משנה שאמורה ליצור רצף התיישבותי לשני הצדדים באמצעות דיון מפורט בגבולות. נראה שהוועדה השתדלה אכן ליצור רצף התיישבותי בכל מדינה ומדינה ולהימנע מיישובים קיימים כדי לפשר בין עמדות הצדדים היריבים ולהניח דעתן של ארצות הברית ומדינות בכירות אחרות באו"ם.

הערבים דחו מכל וכל את הצעת הוועדה ואילו היהודים הסכימו לתוכנית אך ביקשו לשנות מעט את גבולות החלוקה במפה, בין השאר, כדי להתאימה לתוכנית "מפעל המים הארצי". כלומר, הורדת מי הצפון למרכז ולדרום המדינה היהודית. המפה ששורטטה בקנ"מ של 1:250,000 הציעה את מיקום מקורות המים; אפשרות הולכתם ואגירתם בתחום המדינה היהודית ונקודות ההישק (כך לשון המסמך), שהכוונה הייתה למעברים הצרים שבין שתי הטריטוריות שבהם היו אמורים לעבור מובילי המים. מומחים רבים לא היו מודעים למטרת נקודות ההישק והן למעשה, עשויות היו להוות מכשול לתוכנית "המפעל הארצי" (על-פי ד' הורביץ) שנקודות ההישק הללו.

זלמן ליף, קרטוגרף ציוני, העיר על הנחוץ שינוי אך לא התייחס כלל לעניין הובלת מים לפי תוכנית ארצית מהצפון לדרום ולנגב. בלטה לעין העובדה שבקעת בית נטופה, שאמורה הייתה לשמש מאגר מים אופרטיבי לתוכנית (כך על-פי תוכניות בנימין הייס שהיה מהנדס מים אמריקני בולט שעבד על תוכניות ניצול מי הירדן והובלתם לאזורים יבשים) ושמחה בלאס, ממציא ומהנדס מים יהודי-ציוני, ממייסדי "חברת מקורות" ויוזם תוכניותיה עד לתוכנית "מהמוביל הארצי"), הוצאה מכלל המדינה היהודית.

באשר לגבול בין המדינה היהודית לערבית בשרון, ביקשה הסוכנות היהודית להעבירו בשטח מישורי לפני גבעות המזרח כדי לאפשר שם את מתיחת קו המים דרומה. עם זאת, הנהלת הסוכנות קיבלה את המפה שממנה הובן כי לא היה הכרח לשנות את ההישק ואת מיקום מפעלי המים הקטנים. "חברת המים הארץ-ישראלית" הפנתה תשומת לב הנהלת הסוכנות כי מפת החלוקה (על-פי אונסקו"פ) אינה מאפשרת את ביצוע תוכניות המים הארציות של הייס ושל החברה. משום כך סברו מומחי הסוכנות והחברה כי מאגר בית נטופה שהוכלל במדינה הערבית חייב להיכלל במדינה היהודית כבסיס לתוכנית הארצית.

תפיסתם סתרה את תוכנית אונסקו"פ שדיברה על אחדות כלכלית לשתי המדינות ושהגבול ביניהן לא ימנע מפעלי פיתוח לטובת שני הצדדים. כמה שנים קודם לדיון באו"ם כבר החלו לחשוב על הובלת מי הצפון. כך למשל, יוסף ויץ מהנהלת הקק"ל סבר בשנת 1942 שיש לאפשר הובלת מי הליטני לארץ תוך הפקת חשמל הידרו-אלקטרי אך הסוכנות והקק"ל לא רכשו קרקעות עדיין לאורך התוואי העתידי. יוצא מן הכלל היה אזור עמיעד-חוקק שנחשב הכרחי לקו תוכנית המים וקרקעותיו נרכשו במהירות בראשית 1945.

החוקרים כותבי המאמר מסבירים כי לפי תוכנית אונסקו"פ רק נחל דן נשאר בתחומי המדינה היהודית ומקורותיו לא מספיקים. לשם כך טענו בהנהלת הסוכנות כי יש לשנות את מתווה הגבולות בצפון. ועדת המשנה לענייני גבולות השתדלה לא להפריד בין הכפרים הערביים וקרקעותיהם והשאירו את המחוזות שלמים. משום כך בעמק בית נטופה לא הוכללה במדינה היהודית. בשנת 1946, בעדות לפני הוועדה האנגלו-אמריקנית, טען מהנדס המים הייס כי מתוכננת הובלת מים מהצפון בתעלה "לשטח הידוע בשם "סהאל אל בטוף" במקום זה יש מקום נרחב לצבירת מים (וראה אצל ע' קרליבך, הוועדה האנגלו-אמריקנית).

בעמוד הבא מפה (הנמצאת בארכיון הציוני בירושלים) שכותרתה היא: "הצעה לשינוי גבולות אונסקו"פ מ-16 באוקטובר 1946". במפה רואים את נקודות ההישק ואת ההבדל בין גבולות הצעת מהנדס המים הייס לבין גבולות הצעת ועדת אונסקו"פ. בשנת 1953 העיד משה שרת כי המאבק על הכללת בית נטופה ותוכנית הייס יועדה שהוא והמשלחת בניו-יורק נלחמו עליה בעוז, נועדה להזרמת מים לדרום.

י' לוריא ביטא בעיתון "על המשמר" את עמדתה הבלתי מתפשרת של הסוכנות היהודית לגבי בית נטופה ואת רצונה להעביר מים לדרום: "ישנן תוכניות חשובות להשקאת החלקים הדרומיים של ארץ-ישראל אולם הגשמתם מחייבת כתנאי מוקדם, יצירת מיכל מלאכותי לעצירת מי החורף... הוא שטח בית נטופה הכלול לפי הדוח של ועדת האו"ם במדינה הערבית...".

נמשיך לעקוב אחר מסלול "התוכנית הארצית להשקיה" משום שבאותו זמן כבר הוקמו בנגב 3 המצפים (1943) ו – 11 הנקודות (1946).

תחילה תוכננו יישובים אלה להתפתח ולגדל חקלאות על סמך המים שיובאו מניר-עם אך כדי להגשים את חלום יישוב הנגב, ציפו ראשי הסוכנות להעברת כמויות מי הליטני עד לנגב הרחוק. נמשיך אם כן לבחון מה קרה באזור השרון. זאת התאפשר לאחר שהנציג הבריטי תמך בעמדת הסוכנות והציע להכליל את בית נטופה כמאגר הראשי לתוכנית המים הארצית. מהנדסי הסוכנות הציעו לראות במעיינות ראש העין כמאגר ביניים ולהרחיק את תוואי הקו מזרחה לעבר הגבעות.

ועדת המשנה לגבולות של האו"ם קבעה: "מכאן הוא עובר על הגבולות הצפוניים מזרחיים של הכפר ערערה... ומתחבר לקקון. מכאן הוא נמשך לאורך מסילת הברזל... עד טול כרם. משם... קלקליה-ג'לג'וליה וראש העין עד בית נבאללה" (ראה החלטת האו"ם). כך באופן מעשי, הוכללה ראש העין על מעיינותיה בתחומי מדינת ישראל. יותר מאוחר בשיחות עם ירדן על הפסקת האש, הדגישה ישראל כי יש להסיט את קו הגבול לא על-פי מצב הצבאות אלא בהתאם לצורך מתיחת קו המים מהצפון ונימוק זה התקבל על דעת הירדנים (על-פי ג', ביגר, בחוברת עלי זית וחרב).

מפת אונסקו"פ השאירה 2 נקודות הישק (בין גבולות 2 המדינות) – האחת מדרום מזרח לעפולה והשנייה בין באר-טוביה לנגבה. ועדת הגבולות בניו-יורק, לא הקדישה מחשבה למיקום נקודות אלו אך המהנדס ש' בלאס מטעם "מקורות", בהכירו את תוכנית ההשקיה, עמד על הצורך לשנותן בהתאם לאינטרס היהודי. כך כתב לאחר מכן בזיכרונותיו "היה זה בזמן הדיונים באו"ם... באוקטובר 1947 הראה לי ויץ את מפת ההצעה של גבולות המדינה וחשכו עיני. אחרי יומיים מסרתי תזכיר ובו הסברתי את הסכנה הגדולה בגבולות המוצעים בקשר לשתי נקודות "ההצטלבות" הצפונית והדרומית" (ראה בלאס, מי מריבה ומעש).

הוא ביקש להעביר את הצינור מערבה בין שריד לגניגר ואת נקודת ההישק השנייה, להעביר צפונה מנגבה כדי לאפשר רצועה יהודית רחבה באזור ניר עם, שם לפי הבדיקות יש מאגרי מים תת-קרקעיים. לצורך כך הכין מפה מפורטת המראה את האלטרנטיבה המבוקשת. החוקרים מביאים במאמר את שתי המפות הכתובות אנגלית ועברית והמדגימות את השינוי לפי דרישת בלאס. המפה של בלאס ניתנה לצוות הסוכנות שפעל האו"ם בקנ"מ של 1:250,000.

בלאס שהיה מרוגש בעקבות כך, נפגש עם בן-גוריון, שכנע אותו בצורך בשינוי מיקום נקודות ההישק ונשלח לארה"ב להצטרף למשלחת בראשה עמד שרת ואשר כבר הסכימה להצעת ועד הגבולות בעניין נקודות ההישק. משימתו של בלאס הייתה להפוך את ההחלטה כשהוא מצויד בהוראת בן-גוריון לשנות את מיקום הנקודות. הדיון בנקודת ההשקה הצפונית באו"ם התחמם.

בלאס חישב שהקו המוצע על-ידי הוועדה אינו הגיוני והיה מוכן לוותר על "כפר החורש" כדי לא להרים את המים לגובה 75 מטר. נגד דעתו המקצועית של בלאס עמדו משה שרת, דוד הורביץ ואחרים שחששו לתבוע את ועדת הגבולות לשנות את נקודת ההשקה פן יוקטן השטח המוצע למדינה היהודית. בסופו של דבר התקבלה דעת בלאס ולא נגרע משטח המדינה היהודית העתידית (מלבד הוצאת כפר החורש מתחום המדינה).

הרוב במשלחת הישראלית תמך בהצעה למקם את נקודת ההישק הדרומית בשטח ודי סוכריר. בכוונת הסוכנות הייתה להקים עיר גדולה בסמוך ולעתיד – הייתה זו העיר אשדוד. בלאס לא ויתר ודחק במשלחת של שרת ובחברת "מקורות" לשנות את מיקום ההישק הדרומי בהנחה שבעתיד יתהווה חיבור בין "מפעל המים הארצי" לימי מפעל ירקון נגב – למפעל האזורי של ניר עם וגבר עם. בלאס הפתיע וטען שבדרום יש להוסיף עוד נקודות השקה וכך כתב "...שנוסף לשתי הנקודות הנ"ל... יעשו עוד נקודה (השקה) בין גבר עם וניר עם ואם אפשר שתיים, כל זה בחלקים המערביים, כי הסכנה לקיצוץ היא מצד מערב".

בלאס לא הסתפק בכך והציע-דרש לסמן עוד נקודות השקה בדרום בין באר-טוביה לגבר עם והזהיר את המשלחת מפני אלה הרוצים "באחדות כלכלית" בין המדינות אך למעשה פוגעים ביכולת ההשקיה של המדינה העתידה. קרטוגרף הוועדה לגבולות פ' מוהן אכן השתכנע מטענותיו של בלאס והנקודה הועתקה צפונה, לעבר באר טוביה שלא כפי שתוכנן תחילה.

והרי דבריו בנושא זה: "היהודים זכו באפשרות להניח את מוביל המים בצפון וקיבלו לחזקתם שטח עם מים בדרום, בלי שיצטרכו להעביר את הצינורות דרך נקודת ההשקה הישנה...". נראה שמוהן שינה עמדתו לאחר שיחה עם שרת שהעדיף את תוכנית בלאס על תוכנית ליפשיץ (ליף). נציגי ההתיישבות העובדת ואחד מהכתבים המרכזיים בעיתונות היומית, י' לוריא, הציגו את שינוי מיקום נקודות ההשקה כשינוי שמאפשר למדינה היהודית לפתח מקורות המים שמדרום לנקודת החיתוך, לצורך הנגב כולו, בלי לעבור את נקודת החיתוך עצמה... על-ידי כך נוצרה תוספת למדינה של 30 אלף דונם ובהם 1,000 ערבים ו-300 יהודים".

ואכן, בסיכום של ועדת הגבולות באו"ם ששוקע בהחלטת הכ"ט בנובמבר נאמר על הנקודה הדרומית כי היא הקו העובר את אדמות הכפרים אל מסמיה – אל כבירה ויעבור עד לנקודת החיתוך הדרומית שבין שטחי הבניין של יעזור ובטאני שרקי. מנקודת החיתוך הדרומית עובר הגבול צפונית מערבית בין גן יבנה לברקה עד לים במקום הנמצא בין נבי יוניס למינה אל קילה ודרומית מזרחית לנקודה שמעבר לקסטינה, ועובר מזרחית לאם סוואפיד ושל אל שרקיה ואיבדיס (על-פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר). כותבי המאמר עומדים על כך כי אישים בני הזמן התעלמו מהישגיו של בלאס והעדיפו או להתעלם משכנועו את ועדת הגבולות או שייחסו את ההישגים בנקודות ההשקה להם עצמם. כך נהגו לדעת החוקרים משה שרת (שהתעלם כליל מהנושא), הקרטוגרף ליפשיץ, דוד הורביץ ואחרים.

הדיונים במפה ועיצובה התרכזו אומנם בעיקר בנקודות ההשקה, ותוכניות היהודים בנגב, שהוסוו מעט, השפיעו אף הן. חיים ויצמן תבע עבור המדינה היהודית את השטחים "שוועדת פיל" כבר נתנה ליהודים כולל הנגב עד קצהו הדרומי. ויצמן אמר שנוצרו בנגב יחסי דו-קיום עם הבדואים ואין תופעת נישול. ליף סבר כי רק היהודים יוכלו לעבד 3,5 מיליון דונם הניתנים לעיבוד הנגב. דומה כי החוקרים לא הבליטו די את עמדת שרת שביקש להקים בנגב יישובי קבע ולא מצפים ולכן יש לעמוד בפני ועדת הגבולות על אפשרות הולכת מי הצפון לנגב, גישה שהשפיעה מאוד על חברי ועדת הגבולות ולא הוזכרה משום מה. שרת אף הבטיח כי ניצול המים בנגב והובלת המים מהצפון לא יפגעו בבדואים – אלמנט נוסף שהשפיע על הסכמת ועדת הגבולות לשינויים והעניין לא צוין במאמר.

התברר שדעתו המקצועית של שמחה בלאס גברה על דעות מומחי מים אחרים ובמפה אף נכללו ברגע האחרון אזור מצדה, והחוף הדרומי של ים-המלח. מנגד הוקטן שטח המדינה היהודית במערב הנגב. החוקרים הצליחו אם כן לתת הסבר חדש ומעניין להיווצרות גבולות ועדת אונסקו"פ וכן התעצבות המיקום הסופי של נקודות ההשקה. תחילה לא צוינו במפה השטחים שנוספו לערבים שכללו את צפון מערב הנגב; באר שבע; יפו; והעיירה עוג'ה אל חפיר. אולם, לאחר לחץ אמריקני הם סומנו במה הסופית, מפת החלוקה כנראה מתוך מחשבה שלהמעיט כמה שיותר את מספר האזרחים הערביים במדינה היהודית העתידית.

שטנר וביגר סוברים כי השינויים של בלאס התקבלו הודות לדמיון בין הצעתו לבין הצעת הייס וכן בהקשר לעובדה שבידי היהודים היו תוכניות מפורטות להולכת המים דרומה. כמובן שהעובדה שבן גוריון תמך בשינוי הנדרש שהציע בלאס תרמה ללחץ שהפעילה משלחת הסוכנות בניו-יורק על ועדות האו"ם. אולם במציאות, הגבולות נשארו כמסמך בלבד במשרדי האו"ם משום שתוצאות מלחמת העצמאות הן שקבעו את קוי הגבולות החדשים משום שהם היו קוי שביתת הנשק החדשים.

רבים מהחוקרים נושא זה עד היום, הדגישו גורמים משפיעים כמו אינטרסים אסטרטגיים של בריטניה, צבאיים, פוליטיים, והתיישבותיים-חקלאיים ככאלה שהשפיעו על עיצוב הגבולות ונקודות ההשקה אולם לאחר קריאת המאמר מסתבר שהגורם המכריע בעיצובם הסופי של הגבולות ונקודות ההשקה היה – אפשור פריסתה של "תוכנית המים הארצית" להעברת מי הליטני עד לנגב הדרומי בזמנים קצובים ובדרכים שונות.

המאמר כתוב בלשון בהירה, ומחדד נקודות שעד כה לא הובהרו. רוצו לקרוא.