צל"שים

עקב אכילס

גילוי נאות: במהלך חיי ביליתי כמה שעות במשרדי יחסי ציבור, וגם קוששתי בהם כמה פרוטות וגם כמה קופיקות למחייתי.

יותר מארבעים שנה אני מתריע, כי יחידת דובר צה"ל מבצעת עבודה גרועה, ואינה משרתת את טובת הצבא ואת טובת המדינה. יחסי ציבור הם עניין חיוני ביותר לפעולת כל גוף, ובעיקר, גוף ציבורי. הם מאפשרים לו "שיח" עם הקהל, כדי לאפשר לו לבצע את תפקידיו.

לצבאנו, המתיימר להיות "צבא העם", חשוב במיוחד אמון העם, אך זה אינו מעניין את דובר צה"ל, ולא עניין אותו במיוחד בעבר. רוב התקופה מאז שהוקמה בתש"ח על-ידי מוש פרלמן, זו הייתה יחידה, ששירתה רק את יחסי הציבור של הרמטכ"לים; ולא תמיד הצליחה לעשות את עבודתה נאמנה.

לצבאנו יש כעת בעיה עצומה ביחסי ציבור, כיוון שהאמון הציבורי בו קט̤ן. יש ויכוח על מידת הנזק שירידת האמון גורמת לצבא, אך אין ויכוח על הנתונים. בין השאר, מתבטאת הירידה באמון במוטיווציה של הנוער ושל אנשי המילואים לשרת בצבא, עקב שינויים בתרבות הישראלית ובגלל היחס לחיילים. מאז ומתמיד (ואני מכיר את צבאנו כשישה עשורים) הייתה לצבאנו בעיה בתחום היחס לחיילים. לדעתי, חלק מהירידה באמון נובע מביצועיו הנמוכים של צבאנו, ובעיקר, בשני העשורים האחרונים במאה העשרים ובשני העשורים הראשונים למאה העשרים ואחת. גורם נוסף, המפחית את האמון בצבא הנו הפוליטיזציה שלו, המתבטאת, בין השאר, בעמדות של בכיריו במיל'.

מאז ומתמיד הדגישה יחידת דובר צה"ל (כיום - חטיבה) את היותה א-פוליטית, כיאות לצבא "ממלכתי" - משימה קשה ביותר כשהשסעים הפוליטיים בחברה הישראלית מעמיקים מאז מלחמת ששת הימים.

גוף ליחסי ציבור - פנימי (כמו חטיבת דובר צה"ל), או חיצוני - צריך להוסיף לתדמית הארגון, ולא לקלקלה. בשנה-שנתיים האחרונות פוגעת חטיבת דובר צה"ל בהתמדה ביוקרת הצבא עקב תפקוד הלקוי, המעלה חששות, כי היא פועלת ממניעים פוליטיים. זה התחיל בהתפרעויות הערבים ביהודה ובשומרון, שנקראות "האנתיפדה המושתקת". טוענים, כי דובר צה"ל הפסיק בהדרגה לדווח על היקף האלימות נגד יהודים ברחבי יהודה ושומרון, כדי ליצור אווירה כוזבת של עסקים כרגיל, ולא של עימות מסלים. כך, נוצר פער אדיר בין האירועים האלימים בשטח לבין הדיווחים הרשמיים עליהם. ולפער הזה יש ריח עז של פוליטיזציה. דובר צה"ל החריף את המצב כשבכמה אירועים בחודשיים האחרונים אימץ את הגרסה הערבית לאירועים, והדהד אותה. אי-אפשר להבין תפקוד כזה, בעיקר, כיוון שיש הרבה גורמים, המדווחים מהשטח בזמן אמיתי מידע סותר לדיווחי הדובר.

מכה נוספת לאמינות דובר צה"ל הייתה כשכמה מאנשי היחידה, כולל קצין, התבטאו פוליטית ברשתות החברתיות, ונענשו בעונשים מגוחכים רק לאחר שקמה צעקה ציבורית. העונשים המגוחכים על העבריינים הללו והניסיון להתעלם מהפרשה, על-רקע התלהמות הצבא והרמטכ"ל אביב כוכבי בעניינם של חיילי "גבעתי", שהתבטאו פוליטית בעימות עם פעילי שמאל קיצוני בחברון - יצרו אווירה שלילית במיוחד כלפי הצבא.

האם יפיקו רא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, ואלוף הרצי הלוי, המיועד להחליפו בקרוב, את הלקחים מתפקודה הלקוי של חטיבת דובר צה"ל, או שיניחו לגלי האבק לשקוע בהנחה, שהציבור ישכח את האירועים ואת ההתבטאויות?! ועוד שאלה מטרידה - האם התפקוד הלקוי של חטיבת דובר צה"ל נגזר מדמותו של תא"ל רן כוכב, דובר צה"ל, או שזה משהו, שטבוע ב-דנ"א של היחידה?

הוקרה מועטה ומאוחרת

בטקסים צנועים העניק רא"ל אביב כוכבי, הרמטכ"ל, תעודות הוקרה למירה בן-ארי, הקשרית האמיצה מניצנים, שנרצחה בשבי המצרי במלחמת הקוממיות לאחר שירתה בקצין מצרי, שרצח בדם קר את מפקדה; ולהדסה למפל, שנפלה בקרב בלטרון במלחמת הקוממיות.

מטריד אותי, שהטקסים היו צנועים, ונבלעו בסערת הימים האחרונים. ראוי היה לעשות זאת בריש גלי - כמו טקס הענקת עיטורים וצל"שים. הסכת (פודקאסט), שפרסם צה"ל על הטקסים, עלוב וערוך ברשלנות מחפירה בלשון המעטה.

מעבר לזה יש בעיה גדולה עם גיבורי מלחמת הקוממיות. כשהתבקשו המפקדים דאז להמליץ חייליהם לציונים לשבח, הוגשו למטכ"ל כאלפיים וחמש מאות המלצות. ד"ר עפר דרורי, מייסד "אתר הגבורה" ומנהלו, חקר את הפרשה, ובספרו, "ואלה שמות הגיבורים" העלה על הכתב את שמות כל הגיבורים הזנוחים ממלחמת הקוממיות. הרשימה מדהימה בגודלה ובהרכבה.

ועדה בראשות סא"ל נחום שדמי המליצה לעטר 1,704 לוחמים, אזרחים ויישובים (כזכור, הקרבות היו גם ביישובים, שהותקפו), שהומלצו על-ידי מפקדיהם. כלומר, דחתה 794 המלצות (32 אחוזים).

בינתיים, ב"יום הצבא", 27 ביולי 1949, הוענקו שנים-עשר אותות גיבור ישראל, למרות שסא"ל יצחק פונדק מונה לראש ועדה, שתבחן את המלצות ועדת שדמי. ועדת פונדק המליצה לחלק שבעה סוגי אותות (לעומת עשרה סוגים, שהמליצה ועדת שדמי) ל-1,137 לוחמים ואזרחים (28 אחוזים). בעשרה בינואר 1950 מונתה ועדה בראשות סא"ל יוסף איתן (סא"ל יצחק רבין היה בין חבריה) - לדון בהמלצות, שוועדת פונדק לא טיפלה בהן. דרורי מניח, שוועדת איתן לא התכנסה מעולם, כיוון שלא הותירה אחריה שום מסמך.

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, לא התלהב מריבוי ההמלצות לצל"שים, וסבר בטעות, שהריבוי יוזיל את ערך הגבורה. לכן החליט לעטר תריסר מהמומלצים (האם לכבוד שנים-עשר שבטי ישראל?!) בלבד ב"אות גיבור ישראל", שהומר בשנת תשל"ג לעיטור הגבורה. כל השאר - נמוגו אל דפי ההיסטוריה.

איני מזלזל בגבורתן של מירה בן-ארי ושל הדסה למפל, אך אני תמה כיצד נבחרו דווקא שתיהן. האם זה עוד איתות לפמיניסטיות, המקדמות שילוב נשים בתפקידי לחימה?!

ועוד שאלה מטרידה - בכל שנותיו, הותיר צבאנו גיבורים, שסיפוריהם לא סופרו, ולא צוינו לשבח, כיוון שבתפיסה שגויה לחלוטין הוא מקמץ בהענקת צל"שים ועיטורים למפקדיו, לחייליו וליחידותיו - גם כשהם ראויים. בשנים האחרונות הוא מעניק תעודות הערכה ולא צל"שים ועיטורים וגם סוף-סוף משתמש בכלי, שזנח הרבה שנים - צל"ש יחידתי.

הגדיל לחטוא בנושא רא"ל מוטה גור, שבגחמתו קבע, כי לא יהיה דיון נוסף במתן צל"שים ועיטורים למי שהצטיינו בגבורתם במלחמת יום הכיפורים. צבאנו יישם זאת, והעצים את השטות של גור בסרבו לדון בהענקת עיטורים וצל"שים ללוחמים על מעשה, שעשו בעבר הרחוק.

זו מדיניות כושלת, שנזקה רב, כפי שמצאתי במחקרי על הצל"שים (שפורסם בעבר גם באתר הזה), וצבאנו נגרר אליה מבלי לבדוק את עצמו, כנראה, בשם רעיון מטופש, שריבוי צל"שים ועיטורים מוזיל את ערכם. לצערי כי רב, מדיניות זו קיבלה את אישור בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

מיטב השיר - כזבו

לא ראיתי את הסדרה "קרתגו", וכנראה, לא אראנה. עם זאת, הוויכוח על הסדרה מעניין אותי, כיוון שחקרתי לא-מעט את לח"י. יוצרי הסדרה לקחו מעט עובדות מוצקות מהווי לח"י ואצ"ל, מחתרות "הפורשים", צירפו לכך את הווי מחנות-המעצר ל"פורשים" במזרח אפריקה, והתפרעו כיד הדמיון הטובה עליהם, כדי להשיג רייטינג.

"חירות המשורר", הגדירו לזה הרומאים, והוסיפו, "מיטב השיר - כזבו". אריסטו, שמואל הנגיד (בן המאה האחת-עשרה), משה בן עזרא (המאה השתים-עשרה), טדרוס אבולעפיה (המאה השלוש-עשרה) ועמנואל הרומי (המאה הארבע-עשרה) היו בין אלה, שניסחו את הכלל, שיפה לכל מעשה יצירה אמנותי.

בניגוד להיסטוריונים, שחלה עליהם חובת הדיוק בפרטים, יכולים יוצרים לשחק בעובדות, בדמויות ובאירועים, כדי להעצים את ערך יצירותיהם ואת השפעתן על הקהל. אלא שחלה עליהם חובה להסתייג, ולהזהיר את הקהל, שאין ביצירתם דיווח היסטורי, אלא ביטוי אמנותי גרידא.

דוגמה מעניינת הנה הסרט "אקסודוס", שהוסרט לפי ספרו של ליאון יוריס. בין השאר, מוזכרת בו הפריצה לכלא עכו - מבצע של אצ"ל, שהמם את הכובש הבריטי ואת העולם, אך זכה לביקורת קשה של ה"הגנה" ושל הסוכנות היהודית וללעגן. ב"אקסודוס" הפריצה לכלא הנה מבצע של ה"הגנה"' בזכות מאמץ כביר של ממשלת ישראל, שלחצה על ליאון יוריס ועל המפיקים לעוות את ההיסטוריה, ולגנוב מאצ"ל נוצות תהילה עבור ה"הגנה".

תמורת הזיוף ההיסטורי קיבלו יוריס ומפיקי הסרט עזרה כבירה ממשלת ישראל ומצה"ל, בממון ובלוגיסטיקה, ולפחות מחלקה אחת (טירוני סיירת "גולני") עמדה לרשותם, ואנשיה שימשו ניצבים חינם בסרט.

תלמידי היסטוריה, שיסתמכו על "אקסודוס", ימצאו את עצמם מול שוקת שבורה (למרות שספרי ההיסטוריה שלנו, כולל ההיסטוריה הרשמית, מלאים בשקרים קטנים, גדולים ועצומים לגבי התקופה ולגבי הדמויות, שפעלו בה - כמיטב ההטיה הפוליטית של כותביהם). עם זאת, אין להמעיט מערך יחסי הציבור, שעשתה הגרסה המעוותת ב"אקסודוס" למדינת ישראל.

כתוצאה מפוליטיזציה של מלחמת העצמאות, שגירשה מכאן את הבריטים, ושל מערכת החינוך, אין לרוב הישראלים מושג קלוש על מחנות-המעצר באפריקה, שגורשו אליהם משנת 1944 כ-440 "פורשים". ביניהם כמה שלימים היו ראש ממשלה (יצחק שמיר), שרים (יעקב מרידור ומרדכי ציפורי), שופטים (מאיר שמגר) ועורכי-דין מפורסמים. אני מקווה, לפחות, ש"קרתגו" תצליח לשנות משהו בזיכרון ההיסטורי של הישראלים, שיכלול מעתה גם את הפרק ההירואי הזה בתולדות המאבק לגירוש הכובש הבריטי מארץ-ישראל.

קריאות-קרב

הרבה זמן משמשת המלה "הדתה", כקריאת-הקרב של השמאל הישראלי, ונשלפת חדשים לבקרים כשאין לו מה להגיד. בסאגת הבחירות בשנים האחרונות נקראו לדגל עוד כמה קריאות-קרב - "ממלכתיות", "פוליטיזציה", "גזענות", "הסתה", "שינוי", "חורבן המדינה", ובעיקר, "דמוקרטיה", עם דגש חזק על "סוף הדמוקרטיה".

לכל חונטה בעלית הישראלית יש קריאת-קרב חביבה, או כמה, שנועדו לגיבוש עצמי ולהגנה על האינטרסים שחמסה מהציבור, והיא דואגת לקרקרן בעוצמה רבה, בעיקר, בעת שינוי, המאיים על אחיזתה בקרנות המזבח. כך, כל שינוי כזה מביא, לדעת החונטות, במהירות ל"סוף הדמוקרטיה" ואף ל"חורבן המדינה"; ולכן, מותר להמריד נגדו ואף רצוי.

לפני הבחירות האחרונות איימו אהוד ברק ואחרים, כי אם תוקם ממשלת ימין, ייצאו מיליון אזרחים לרחובות. בינתיים, ממשלת הימין קורמת עור, גידים והסכמים קואליציוניים, ורק כמה עשרות מסיתים, תמהונים ומוסתים מתגודדים על הגשרים. כנראה, מנעו מזג-האוויר הסוער, המונדיאל והסופגניות עד כה את יציאת ההמונים מבתיהם. גם זעקות השבר של ראשי החונטות ושל דובריהן במערכות העיתונים, הרדיו והטלוויזיה לא עוררו אותם לצאת, ולא ימנעו את הקמת הממשלה בראשות בנימין נתניהו. וזה באמת סוף הדמוקרטיה, שהרי בממשלה לא יישבו הנאורים, יפי-הנפש ובני האור, אלא נציגיהם נמוכי-המצח, הפנאטיים והמשיחיסטיים של רוב תושבי מדינת ישראל ושל העם היהודי היושב בציון. וכפי שאמר רם בן-ברק, המומחה הידוע לאזרחות ולמשפט, ממתי רוב מחליט?!

תובע

נפתלי בנט, שמעל בהבטחותיו לבוחריו, והקים את ממשלה עם יהיר לפיד ועם רע"ם, הוא קצין קרבי מאוד, שאפילו נפילה כה חזקה, כפי שחווה בשנה וחצי האחרונות, לא תרוקן לחלוטין את רוח הקרב שלו. לכן, הוא משקיע את כספו בתביעות נגד מי שהוא מגדיר כמשמיציו - אלה, שפרסמו את האמת המרה על מעשיו הנתעבים כראש ממשלה, וביניהם בניית פורט בנט, מבצרו ברעננה, על חשבוננו.

בנט הצליח כבר לכופף שניים-שלושה, אך בתביעותיו הוא מגלה את אופיו הפחדני. הוא לא יעז לתבוע את אילה חסון, שחשיפותיה על פורט בנט הרעידו את אמות הספים. מתוך הערכה רבה לאישיותו הדלילה של בנט, אני מקווה, שאחד מנתבעיו יעמוד איתן, וינהל נגדו משפט דיבה כהלכתו על כל תויו ודקדוקיו, שייחשפו בו מעללי בנט לפני בחירתו לראש ממשלה ובמהלך כהונתו. הגיע הזמן להציג את ראש הממשלה הכושל בנט לא רק כמי שהונה את בוחריו, אלא לבדוק לעומק כיצד הגיע למעמדו. נראה גם בעין בלתי-מזוינת, כי בתיבת פנדורה, הנושאת את שמו של בנט, מוסתרים כמה שלדים. ראוי, שמישהו יאזור אומץ לפתוח אותה, ולחשוף את תכולתה.

אופוזיציה במדים

במדינה נורמלית, שמגדירה את עצמה כדמוקרטיה, הדלפה של שיחה בארבע עיניים בין ראש הממשלה לבין הרמטכ"ל הייתה מניבה פיטורים מיידיים של הקצין. במדינה נורמלית ראש ממשלת מעבר לא היה מעז לספר, שהסית גנרל במשרדי המטכ"ל נגד הממשלה הנבחרת. על פחות מזה פוטרו גנרלים מצטיינים בארצות-הברית. אבל אצלנו זו ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות גם לגנרלים וגם לבור ועם-הארץ, שהתמחה בזריקת רימוני-עשן בהצלבה.

השבועות האחרונים עושים נזק חמור ובלתי הפיך לתדמית צבאנו כצבא העם, וצר לי, שאביב כוכבי, הרמטכ"ל, אינו מבין זאת. מה שאירע תומך בטענה, כי צמרת צה"ל מנווטת אותו לקו פוליטי אופוזיציוני לממשלה הנבחרת - קו, שאפיין, לדעתי, את הגנרלים ואת מערכת הביטחון שלנו מאז מהפך 1977.