שיחה כואבת עם דמות דוד המלך

דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם רַק בַּשִּׁירִים
לַיְּלָדִים אַמְנוֹן וְתָמָר וְגַם לְאַבְשָׁלוֹם
דָּוִד, מֶלֶך לא הָיָה וְאַבָּא לא הָיָה.
דָוִד, עֵינָיו צָעֲדוּ עַל הַגַּגּוֹֹת
וּבְהֶמְיוּתוֹ שִׁלְּחָה זֵינוֹ בְּאֵשֶׁת שַׁר צְבָאוֹ
עֵת צְבָאוֹ מַקִּיז בְּשָׁרוֹ וְגַם דַּמּוֹ
בַּקְּרָב אֶל מוּל בְּנֵי עָמוֹן.

דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם רַק בַּשִּׁירִים
לַיְּלָדִים אַמְנוֹן וְתָמָר וְגַם לְאַבְשָלוֹם
דָּוִד, אַב נוֹאֵף וְאִישׁ דַּמִּים
שֶׁנָּתַן אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי
אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה
אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע
כִּי אִישׁ מִשָּׁם עוֹד לֹא חָזַר -
זִימַת דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל קָטְפָה חַיֵּי שַׁר צְבָאוֹ
כְּדֵי לָתֵת חַיִּים לְזִימַת זֵינוֹ
שֶׁלֹּא יָדַע מַעֲצוֹר.

דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל חַי וְקַיָּם רַק בַּשִּׁירִים
לַיְּלָדִים אַמְנון וְתָמָר וְגַם לְאַבְשָׁלוֹם
דָּוִד צַיַּד עֶרְווֹת מַקְרִיב קָרְבְּנוֹת אָָדָם
עוֹקֵד עַל זֵינוֹ אֶת בְּשַׁר תַּאֲוָתוֹ.

דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל לֹא הָיָה אַבָּא לִילָדָיו
דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל הָיָה אַב לְזֵינוֹ
הַמְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּיתוֹ שֶׁל שַׁר צְבָאוֹ.

לַיְּלָדִים אַמְנוֹן וְתָמָר וְגַם לְאַבְשָׁלוֹם
דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל
לֹא חַי
וְלֹא קַיָּם
וְגַם אַבָּא לֹא הָיָה -
אַמְנוֹן טָרַף חַיָּיו
כָּבוּל לִתְשׁוּקָתוֹ,
תָּמָר טָרְפָה חַיֶּיהָ וְדַעֲתָהּ
אֲסוּרָה לִשְׁתִיקָתָהּ
וְאַבְשָׁלוֹם טָרַף חַיָּיו
עֶבֶד לְטֵרוּפוֹ.

שלוֹשָׁה יְלָדִים נִטְרְפוּ חַיִּים בְּבַיִת
שֶׁאַבָּא לא הָיָה שָׁם וּמֶלֶך לא בָּא בּוֹ.

אֶת זִקְנַת דָּוִד הַמֶּלֶך שֵׁרְתָה נַעֲרָה בְּתוּלָה
עָמְדָה לְפָנָיו וַתְּהִי-לוֹ סוֹכֶנֶת הַשּׁוֹכֶבֶת בְּחֵיקוֹ
כְּדֵי שֶׁחַם יִהְיֶה לַאֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך דָּוִד
הוּא דָּרַס אֶת טֹהַר חַיֶּיהָ שֶׁל נַעֲרָה בְּעַם יִשְְַׁרֲַָאֵָל -
"וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד-מְאֹד וַתְּהִי לַמֶּלֶך סוֹכֶנֶת וַתְּשַׁרְתֵּהוּ..."

בשנות עבודתי החינוכית התקשיתי להבין כיצד השיר "דָּוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל חַי וְקַיָּם" פִּלֵּס לו דרך למקראות הלימודיות של ילדי ישראל עם חופן מליצות המהללות ומקלסות את שמו. עד היום אני מצטמרר בשומעי את מלות השיר היוצאות מגרונות ניחרים, וברוב המקרים בלווי ריקודים סוערים. קשה לי לקבל שמלך, אשר רמס ברגל גסה כל ציווי מוסרי, זוכה גם היום להאדרה שמימית במלל ספרותי ושירי.

דוד הוא לא רק מלך, שעבר על כל דיבר מוסרי בעשרת הדברות, אלא כל הווית מלכותו מבוססת על התנכרות מוחלטת לכל ציווי בחוקי התורה, שעליה מתבסס מוסד המלוכה בישראל. אין ציווי אחד בחוקת המלך בספר דברים פרק י"ז, פסוקים י"ד-כ', שדוד אימץ בארבעים שנות מלכותו מ-1010 עד 970 לפנה"ס. למעשה מלכותו של דוד וחוקת המלך בספר דברים ניצבים משני עברי המתרס. "דָּוִד, לֹא הָיָה מֶלֶך לְעַמּוֹ וְגַם אַב לְבָנָיו לא הָיָה".

קיימת עוצמת פער בין הציוויים המוסריים בחוקת המלך בספר דברים, פרק י"ז, פסוקים יד"-כ' ובין מימושם ויישומם בתקופת המלך דוד. חוקת המלך, כפי שמנוסחת בספר "דברים" פרק י"ז, פוסלת את דוד ממלוך על ישראל. פסוק ט"ו בפרק י"ז התובע ממלך בישראל - "לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ..." אך לבבו של דוד סר לגג בית שר צבאו, אוריה החתי.

אני בוש ונכלם עת במסגרות החינוכיות הממלכתיות שרים שירי הלל למלך נואף במעשה בת שבע, וידיו מגואלות בדם של פקודה מזוויעה לשר הצבא, יואב בן צרויה, שידאג לכך שבעלה של בת שבע לא יחזור חי מהמלחמה.