גיא עינת משרטט שבילים של נפש המתפרדים ומתפרקים. קונפליקטים טראומתיים המתארים קווי נפש עדינים, התפרקות אחר התפרקות. למעשה, ספר זה עוסק בהשלכות הטראומה על נפשו של ילד ועל תפישת עולמו; את אופן תפישת הוא עצמו ותפישת האחר. הספר קטן ומאגד בתוכו שירה, אמנות, עיצוב ובד בבד-טיפול נפשי. הוא מזמן קריאה מרתקת ושונה, אחרת בנוף, ובעיקר, שובה את הלב. עינת מצליח להחיות את העבר, והספר מתחיל מ"אחרית דבר" (עמ' 7), "פני הדורות חרוטים על גזעים". כמו עבר המבקש את ההווה, גם הכותב.
ב"חלק 1: השביל" (עמ' 9); הכותב אוסף את הימים הפזורים על השביל, כמו את עלי הפיקוס הנושרים על הכביש, כי כל עלה הנושר אינו חוזר לעץ. אולי כך הוא נפרד מהעבר ומתמסר לרעש הגריפה (ההווה) הרוטינית. הוא חושב על אמו ועל אביו, נזכר בימים שהיה ילד, "מתענג מתחושת פצוח העלים", ואולי כך, היום, בהווה, מרגיש מנצח. הוא עובר בין חודשי השנה, מציין כי: "העלים הרקיבו בכסלו/ נמהלו זה בזה כמו/ זכרונות טחובים שאדם משיל..." והוא, כנראה, מנסה להשיל מעליו את זיכרונותיו ואולי כך "לתקן" את עצמו. בהמשך הוא אומר שהוא מקורקע לרגלי הכורכר, אולי מנסה לברוח, לחפש סימנים, לחפש אורחים ואת תמרורי הנפש, אותם מעטים מחפשים. הוא מתמקד כל העת בפיקוסים של תל אביב, הלוחשים לנפשו הרועשת. הוא מתמודד עם מציאות בלב אסון כואב, מנסה להתמקד בעתיד, לראות בהשלמה את הוריו המתרחקים, תוך פחד, תוך זכרונות. העצים האלה עדים לכל הקורה בתוכו ומסביבו, מחפים על הווה ומסתירים עבר.
ב"חלק 2: הבית" (עמ' 25); הוא נזכר בבית ילדותו, "אנשים גרים בין קירות/ שוקעים/ ונמהלים ברגבים". נזכר בשפריץ על הקירות, בעירוניות הישנה, נאחז בילדות שכבר נגמרה. הוא מדבר על קירות פנים חלקים, מכוסים בתמונות נוף, נזכר בבית שהווה רחם, עד כאב. הוא ממשיך לספר על פרטי ביתו, על סלון מלא בחפצים, שולחנות שיש ועל הנטייה הלא ברורה הזו של היאחזות בחפצים. גם כאן, הפיקוסים נמצאים ברקע.
ב"חלק 3: אורחים" (עמ' 35); הוא מספר על השממיות הנמצאות מסביב לחור בתקרה, אורבות למשהו, חושב על הפחד ואומר: "הבחנתי כי השממיות שונות מהחרדונים/ להן ראו את הבפנים/ לי לא." הוא מעמיד בפני הקורא את האמת שלו, בלי לייפות אותה, ומספר על פיקוסים שליטפו אותו בלילות, כמו להרגיע ולנחם, ושממיות מקרקרות, אורבות למזונן, חושב על השכנים ובמיוחד על יוסף, הבודד, ללא הילדים, ומן הצד השני חושב על משפחתו תוך שיחות עמו, כאשר לימד אותו על חמלה, טבע תוך הבחנה בספרות שעל ידו, ובד בבד בכאבים חסרי שימוש ובנדודים. ולאחר מכן הקורא מגיע לחודש תמוז, והפיקוסים חומלים, והוא מבין שאנשים באים והולכים, שהכול זמני. ושוב עבר מתערבב עם הווה, הוא חושב על כאבי מחלה, על כמה אנשים מסוכסכים תמידית עם הזמן, כבולים בשרשרת לעתידם, שואפים להיות בתנועה, בתוך עולם שלא מגן על חלשים, ורק עצי הפיקוס הם שחומלים.
למעשה, לאורך כל הפואמה אנו מטיילים עם עינת בשבילי ילדותו המתפרקת ומתרפקת בהווה, הופכת למשהו אחר, מעורבת בכל כך הרבה קונפליקטים שהתיאורים העדינים והקטנים מצליחים לשרטט אותה במלואה. ולכן ניתן לראות כי יש כאן מיצג של טראומה, בין אם כחוויה אישית ובין כמושג. הוא עוסק בהשלכות ובלבול ומתעתע בקוראיו ובתפישה האישית. כמו-כן, עינת, הנולד בשנת 1976 בישראל ומתגורר ביפו, הוא ממובילי העשייה החברתית שבתחום הטיפול בטראומות מיניות ועוסק בעיקר בטיפול בפוגעים מינית.
בספר זה הוא מביא את עצמו תוך יצירת צמיחה פוסט-טראומתית מחודשת, ולכן אולי עקב כך בוחר להתחיל את הספר באחרית הדבר.
כאב הוא חלק מהמהות האנושית ובלעדיו לחיים אין משמעות. עינת משרטט את עצי הפיקוס כמו שרטוט הלב; מצילים, חומלים, מרגיעים, מתריעים ויוצרים את הנפש כפי שהיא- מתפרקת ומתחברת מחדש, לעיתים תוך טלטלות וכאב.
