מהו המכנה המשותף בין חלק מתושבי המושבה הישראלית-הגרמנית בברלין לבין חלק מתושבי קיבוץ אלמוג שבמדינת ישראל? שניהם לוקים במחלה כמעט חשוכת מרפא, מחלה שכל הרופאים שבעולם לא יוכלו לרפאה, כל מסירי הדיבוקים לא ימצאו את הלחשים והכשפים שיסירו את הכישוף ויובילו להחלמה, כל הפסיכולוגים הפסיכיאטרים ורופאי נבכי הנשמה והנפש לא יוכלו לרקוח את התרופה המאזנת, כל התפילות התחינות, הבקשות, ההשתטחויות של הצדיקים בעולם, בני כל הדתות, לא יביאו מזור לחוליים.
אכן מחלת השנאה העצמית היא מחלה מאובחנת ומוכרת בציבור היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה ועד ימינו אנו. השמעתם על בני עם המובלים לשחיטה על לא עוול בכפם ומעניקים דורון, שי ומתנה, מנחה של כסף למבקשי נפשם ונפש אחיהם? השמעתם על בני עם אשר מגינים על הקוראים להשמדתם, לרציחתם, להפיכת שארית הפליטה שלהם לפליטים נוודים בעולם?
עיריית ברלין מתוך הבנה כי יש להתגונן אל מול קריאות "מוות לישראל" וקריאות להשמדת מדינת היהודים הדמוקרטית, החליטה לאסור על הפלשתינים ותומכיהם לקיים הפגנות נגד מדינת ישראל. קמו להם גידולי המים, מייסדי המושבה הישראלית בברלין וצווחו ככרוכיה, התגייסו בכל כוחם נגד החלטת עיריית ברלין ובעד "אחיהם אוהבי ישראל", כמובן בשם מילת הקסם דמוקרטיה עטפו גידולי המים את שנאת עצמם ועמם, החולי חשוך המרפא.
גידולי המים שניתקו את חבל הטבור שלהם ממדינת העם היהודי מעזים באיוולתם להצדיק את רוצחי בני עמם, את טובחי הילדים, הנשים, הגברים, האחים והאחיות אשר כל חטאם הוא היותם יהודים, ומטילים את האשמה על ממשלת ישראל, על הכיבוש, על "הנכבה" כלשונם, לכן מותר להשמיד את מדינת ישראל. לחולי ברלין אין מרפא, אין מזור, יש רק נאדות וצרורות של רחמים על כי שנאתם את עצמם, את עמם, את מולדתם העבירה אותם על דעתם.
בקו ישיר וממרחק גאוגרפי, אך לא רעיוני אידאולוגי, התגלתה לתדהמת חלק מחברי הקיבוץ, חרפה בלתי נסבלת ובלתי הגיונית בעליל. מישהו או משהם מהנהלת קיבוץ אלמוג אובחנו כשונאי עצמם, שונאי אחיהם, שונאי מולדתם., מישהו בקיבוץ הישראלי ציוני החליט להעניק אלפיים שקלים דמי השתתפות הקיבוץ באבלו של אחד העובדים ששכל את בנו.
עד כאן, מחווה יפה ואף מרגשת, אלא שהעובד ששכל את בנו, הוא אביו של המחבל שניסה לפגוע ולרצוח כמה שיותר חיילים והשליך עליהם בקבוק תבערה. הבן שנהרג במהלך הקרב עם הלוחמים הוא הבן של העובד שזכה למתנת השתתפות בצער מהיהודים שאת אחיהם ביקש לאבד ולהשמיד.
חברים בריאים בנפשם בקיבוץ אלמוג נחרדו והזדעזעו ממתן מתנת אבל לאביו של מי שביקש לטבוח בהם ובאחיהם היהודים ומחו על המעשה הבזוי והאנטי מוסרי בעליל. על-פי ההיגיון והמוסר המעוות של מעניקי המתנה, לא נותר אלא לתהות האם נשלחה משלחת מהקיבוץ להלווית הבן המחבל, האם הביאו עוף מכובס ופירה למאהל הניחומים, האם האב קיבל ימי חופשה בשכר כדי להתאבל על הבן המחבל?
קו ישיר מחבר בין גידולי המים בברלין למי שהחליטו להעניק מתנה לאב המחבל. קו ישיר של שנאת עצמם, שנאה שאין לה תרופה, שנאה שאפילו תפילות לא ירפאו אותה, שנאת העם היהודי.
