מגידו כמשל לישראל

בארץ-ישראל, זו שמן הים ועד הירדן, חיים כידוע שלושה מיעוטים ערביים. בישראל עצמה - הערבים הם אזרחי המדינה לכל דבר. ביו"ש הם נתיני הרשות הפלשתינית אשר בשטחי A ו-B. ערביי עזה הם ישות מדינתית משל עצמם. עזה כולה ערבית, יו"ש נחלקת בין רוב ערבי לבין מיעוט יהודי, ובישראל - הערבים מהווים 21-20 אחוז מכלל האוכלוסייה.

אין דומה המיעוט הערבי בישראל למיעוטים במדינות אחרות. ברובן המיעוטים הם קבוצות הומוגניות, שאין להן בדרך כלל קבוצות התייחסות מחוץ לגבולות מדינותיהם. היהודים באמריקה אולי יוצאי דופן. הם אזרחים לכל דבר של ארה"ב, אבל עם התייחסות רגשית למדינת היהודים. וכידוע, אלפי קילומטרים מפרידים בין ישראל לחוף המזרחי של ארה"ב.

כשני מיליון ערביי ישראל, כולל הנוצרים שביניהם, הם מיעוט במדינתם, אבל חלק מהרוב הערבי הסובב את ישראל. רואים עצמם כ"פלשתינים אזרחי ישראל". מיעוט בעל הכרה כחלק מהחברה היהודית-ישראלית, שהיא עצמה מיעוט במזרח-התיכון.

ערבי ישראלי לרוב אינו צריך לקחת מטוס כדי לבקר במדינה ערבית. ברכבו הוא יכול לערוך קניות (בימים כתיקנם) בג'נין או באחד מכפרי הגדה, כלשונו. הוא יכול לחצות את מעבר הירדן אל ממלכת ירדן, ולחוש שם "כמו בבית". ערבי ישראלי נהנה מכל העולמות. חי במדינה המתקדמת ביותר באזור, רמת חייו גבוהה מזו של חברו באחת מהמדינות הערביות (לא באמירויות כמובן). כשהוא מבקר במצרים או בירדן, אינו מסתיר את זהותו הישראלית, אפילו חש גאווה על כך.

החברה הערבית היא חלק חשוב במירקם החיים בישראל. בניה הם בין בוני הארץ, סוללי הכבישים, מקימי המחלפים והמגדלים, שיפוצניקים, רוקחים, אחים ורופאים, עורכי-דין, שחקני כדורגל וכיו"ב, תפקידים שבהם הם מתבלטים. תשאל ערבי ישראלי אם הוא רוצה להיות אזרח "המדינה הפלשתינית" - הוא יתחלחל רק למשמע השאלה.

במשך שבעים-וחמש שנות המדינה, לא רבים היו המקרים שערביי ישראל התמרדו, חוללו מהומות, הפרו את הדו-קיום. זוכרים במיוחד את מהומות אוקטובר 2000 ואת ההתפרעויות במאי 2021. מנהיגי דת קנאים באום-אל פחם אינם מסתירים את שנאתם לעם היהודי. הסיתו, קראו להפגנות, לחסימות כבישים מרכזיים - עד שנעצרו.

הקנאות האיסלאמית הייתה תמיד בעוכרי הדו-קיום. זיכרונות העבר מ-1948 חוזרים ועולים בהטפות במסגדים. ה"נכבה" תופסת יותר ויותר מקום בתודעת הצעירים. בהזדמנויות שונות הם אפילו מניפים דגלים של אש"ף, לאות הזדהות עם אחיהם בגדה וכהתרסה נגד מדינתם. לא פעם צצו מקרבם מחבלים רצחניים. מנצלים את סובלנות רשויות החוק בישראל.

והנה בעת האחרונה ההסתה האיסלאמיסטית נושאת פרי. גוברות ועולות תופעות של ערעור על הריבונות הישראלית ושלטון החוק בקרב ערביי ישראל. זה כבר לא עניין של בודדים מתוסכלים. בחסות הדמוקרטיה הישראלית, קבוצות מנסות לחולל אירועים מדאיגים.

מדי יום ששי מקיפות חמולות של ערבים מהגליל את קיבוץ מגידו בעמק יזרעאל. דורשים "להחזיר את אדמות הקיבוץ לבעליהם המקוריים", קרי ערביי 1948. הללו חונים בשדות מסביב, מתפללים, מניפים דגלי אש"ף, מטילים מצור על הקיבוץ. לכאורה, יש להם "קייס". ב"אנציקלופדיה ארץ ישראל" של ישעיהו פרס מ-1952, אני קורא: "מגידו - שם זה ניתן לכפר לג'ון שתושביו הערבים נטשוהו, והוא נושב ביום ה' שבט תש"ט על-ידי קיבוץ השומר הצעיר על שם יוסף קפלן". באותה אנציקלופדיה אפשר למצוא את כל השמות המקוריים של ישובים וקיבוצים (גם של השומר הצעיר המתחסד), שקמו על חורבות כפרים ערביים, בעקבות מלחמת התוקפנות הערבית בתש"ח.

האם זו עילה לפתע פתאם להחזיר את הגלגל אחורנית? האם יש זכות לערבים מהגליל לחסום קיבוץ שכן בדרישה שיפנה חלק מאדמותיו? ושמא מחר יבואו ערבים בהמוניהם אל אוניברסיטת תל אביב, זו שמאפשרת הפגנות פרו-פלשתיניות, ידרשו לפנותה ולשחזר במקומה את שייח' מוניס? ומה עם יפו שבבתים הנטושים מתגוררים יפי נפש שדורשים "צדק לפלשתינים"? מה שקורה סביב הקיבוץ, שמניף בצביעות את דגל "אחוות העמים", אינו זוכה לתשומת לב מספקת בדעת הקהל, שעסוקה כל-כולה ברפורמה ובמשפט נתניהו. המצור הזה צריך לשמש לכולנו אות אזהרה מפני הבאות.

אם ערביי ישראל רוצים להמשיך בדו-קיום המבורך, כפי שהיה עד כה, עליהם לזנוח אחת ולתמיד את רעיון "זכות השיבה", מבית היוצר של רמאללה העויינת. אם הם רוצים לסייע לפלשתינים להקים שם עוד מדינה ערבית וגם לקרב את קיצה של מדינת ישראל, אזי יש להעמידם במקומם, ובהקדם.

מגידו היא משל לכלל המדינה. אם הסחף הלאומני הערבי לא ייבלם שם, המצב יחמיר ויעמיד בסכנה את מדינת המיעוט המזרח-תיכונית, שבה רבים בקרב המיעוט הערבי מתחילים יותר ויותר לתת יד לרוב הערבי העויין, הסובב את ישראל.