ביבי רוכב על גב נמר וישראל על-פי תהום

בשלל התיאורים והפרשנויות שליוו את אשפוזו הפתאומי של בנימין נתניהו בביה"ח שיבא נעלם הווידוי המצולם שלו כי לטייל ביום חם במיוחד "בלי כובע, בלי מים, לא רעיון טוב". מתי שמענו אותו מודה כי טעה ומצטער על שיקול דעתו? אומנם היה זה בנושא שכל ילד מודע לו אבל מה זה אומר על שיקול דעתו של המבוגר האחראי? אם לשפוט את המתרחש אצלנו בחודשים האחרונים ההקשר כמעט מתבקש.

מסתבר כי שנותיו הרבות כראש ממשלה לא הכשירו אותו לשקול את פני העתיד בטרם פורענות, סימן מובהק של ההיבריס המשתלט על כל מי שיושב על כסאו זמן ממושך. כפי שקרה לפוטין באוקראינה. זה התחיל ביום שהקים את ממשלת על ימין מלא לאחר שנכנע לסחיטות שותפיו בחלוקת תיקים הזויה ותקציבים חסרי תקדים. כעבור ימים נתן ידו להכרזת יריב לוין על "השקת השלב הראשון של הרפורמה המשפטית". התגובה הציבורית ההמונית הספונטנית תפסה את ביבי לא מוכן. הוא זכר כנראה עדיין את ערבי בלפור הלא עליזים. לכן, הוא מצא עצמו בקוראלס אשר בקורידה הספרדית, הוא נתיב גדור של השוורים שאין דרך חזרה ממנו: כאשר צד אחד בנתיב גדור על-ידי שותפיו הקואליציוניים הקיצונים וצד אחד חסום על-ידי התקוממות עממית, וממול הזירה וטריבונות עמוסות בצופים מרחבי העולם המשתאים למראה עיניהם - ביבי, למרות חזות נחושה, נראה אבוד בזירה. אולי עבר בו ההרהור של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

שוב התבררה העובדה הידועה כי נתניהו הוא מנהיגו ומייצגו רק של חלק מהעם היושב בציון: בהקמת הממשלה ובהצגת הרפורמה המשפטית הוא הוכיח כי במקום להיות המוביל הוא היה למובל המטולטל מצד לצד. מיד הסתבר לו כי השמחה על ממשלת ימין על מלא הייתה מוקדמת כיוון שממשלה כזו לא יכולה להתקיים ולהצליח בישראל לאורך זמן. יש לכך סיבה בסיסית: למרות החזות של ממשלה לאומית גאה גם היא תלויה ראשית וקודם כל בידידותה ותמיכתה של ארה"ב או כפי שהגדיר זאת נשיא המדינה הרצוג בנאומו בפני שני בתי הקונגרס האמריקני: "לישראל אין תחליף לארה"ב ולארה"ב אין תחליף לישראל". ממשלה הנשענת על הזרם הדתי/חרדי הימני הקיצוני איננה מאפשרת התקדמות כלשהי בסוגיה הפלשתינית הסבוכה והרגישה הנמצאת תמיד על סדר יומו של ממשל אמריקני, רפובליקני כמו דמוקרטי. עד מתי יוכל ביבי לטמון את ראשו בחול כאשר שר האוצר שלו בצלאל סמוטריץ' הוא פרסונה נון גרטה בארה"ב ובאיחוד האירופי? ולא מיותר, כמובן, לציין את ההמתנה מורטת העצבים לקבל הזמנה לביקור בבית הלבן שהפך במהלך ששת העשורים האחרונים לסימן ההיכר הראשון של היחסים בין שתי המדינות.

מנהיגות מול תדמיות

ההתקוממות העממית ברחבי ישראל לא דומה לשום דבר שקרה כאן בעבר, לא בממדיה, במשך הזמן ובאינטנסיביות שלה. ההפגנות נגד פינוי ימית בשנות ה-80, הסכמי אוסלו בשנות ה-90 וההינתקות בשנות האלפיים היו יותר אלימות יותר ועם נפגעים ונגעו בשטחים הכבושים - במקרה של ימית זה היה שטח מצרי ריבוני שהוסכם על פינויו בהסכם השלום. הפעם מדובר בעניין פנימי התלוי רק בעצמנו ונוגע ליסודות עליו הוקמה ומתקיימת מדינת ישראל. לכן כל מי שמשווה את המתרחש היום לימי אוסלו וההינתקות צריך לחפש עוגנים בגזרות אחרות.

בישראל ייזכרו לטוב או לרע שלושה ראשי ממשלה שקבלו החלטות לאומיות אסטרטגיות הרשומות על שמם: אהוד ברק, בהוצאת צה"ל מהבוץ המדמם של דרום לבנון; יצחק רבין בחתימת הסכמי אוסלו; אריק שרון בהינתקות מרצועת עזה. בעוד הראשון קיבל החלטה על סמך נתונים ונסיבות מושכלות לדעתו, שני האחרונים קבלו החלטות שהיו מנוגדות לחלוטין להשקפות עולמם בעבר אבל לנוכח נסיבות והערכות עדכניות, היו מוכנים להסתכן כדי לעבור את הרוביקון.

ביבי לא היה מקבל אף החלטה מאלו. לא רק בשל השקפות עולם - לגביהן גילה לא אחת גמישות מפתיעה - אלא כי עין אחת היה מפנה לשותפיו הקואליציוניים והשנייה הייתה מתמקדת בבייס הפוליטי שלו, לא האידיאולוגי. החשש מערעור תדמיתו בעיני עצמו ובעיני תומכיו היה כובל את ידיו, כי גם החלטה בסדר גודל לאומי אסטרטגי לא שקולה לאובדן הכוח הפוליטי שצבר לאורך שנים בשקידה ראויה. זהו המסלול הקוגניטיבי שהוביל אותו למשפטי האלפים: על היותו ראש הממשלה היחידי בעולם המערבי שממנה עצמו לשר התקשורת במטרה לבחוש במערכת ומשקיע אנרגיות רבות כדי שתדמיתו האישית ושל משפחתו לא ייפגעו. זה גם הוביל בלא נקיפות מצפון מיותרות להפר את הסכם הממשלה הפריטטית עם בני גנץ, ולוותר על סיפוח שטחי יו"ש שכפה עליו בהסכם הקואליציוני לתאריך מוגדר בתמורה להסכמי אברהם, כי העריך שציבור המצביעים שלו לא יבוא עמו חשבון על כך. אגב, ליצחק שמיר זה לא היה קורה.

אלא שהפעם החושים המחודדים כשלו. האיש שכל הקריירה שלו התמקדה בגישת הפרד ומשול הביא את המדינה לעברי פי תהום של התקוממות עממית שעלולה, חלילה, להתדרדר למלחמת אזרחים! הכתם הזה שהדביק על פניה של מדינת ישראל ב-2023 לא יימחה במהרה. מדפי ההיסטוריה שלו זה לא יימחה לעולם.

היה רק מקרה אחד בתולדות המדינה כשהחלטת ממשלה בנושאי פנים הביאה את המדינה לעברי פי פחת: המדיניות הכלכלית ב-1981 של "להטיב עם העם", שהתאפיינה בהפחתת מיסים על מוצרי יבוא - טלוויזיות צבעוניות ככבו בראש הרשימה - שאחריתם ירידה דרסטית ביתרות המט"ח והכנסות המדינה שהזניקו את האינפלציה לשיא בלתי נתפס, 445%. רק ממשלת האחדות הלאומית ידעה לקבל את ההחלטות הכואבות שהצילו את המשק והמדינה מקריסה.

היום חבל הצלה כזה לא נמצא. נתניהו לא יכול לשוב מזירת הקורידה חזרה דרך הקוראלס לנקודת ההתחלה. הוא מצוי במשחק סכום אפס, מהפכה משטרית מלאה או גניזתה. כמובן, הוא גם יכול לנסות להעביר רק חלק בשיטת הסלמי כדי ללכת בלי ולהרגיש עם. אלא שנדמה שלאחר חודשי ההתקוממות הארוכים המאבק הוא כבר לא על הגנת המערכת המשפטית. עתה מדובר בפניה העתידיים של ישראל שהשתנו מאוד במהלך החודשים האחרונים כי השד שיצא מהבקבוק לא ניתן להחזירו למקומו כאשר ביבי נשאר בזירה. איש לא אומר זאת בגלוי אבל זה די ברור לאור חוסר האמון כלפיו של מתנגדי המהפכה המשטרית.

צריך גם לומר כי הנזק שביבי גרם למרקם החברתי של מדינת ישראל הוא לא בר-תיקון בעידן המיידי. ייקח שנים לרפא את הקרעים שקרע בעם שהחזירו אותנו לבראשית ימי המדינה, כאשר אבותינו האמינו בקיבוץ גלויות, בחזון האחים השבים לגבולם ובשבט אחים גם יחד. אחרי 75 שנות עצמאות, אמונות ותקוות אלו מסתברות כמקסם שווא ואשליה כואבת. היום מדינת ישראל היא עירוב של שבטים שהמפריד ביניהם עולה על המאחד.

השבטיות הזו רשומה על שמו של ביבי נתניהו שעמל עליה בשקידה ראויה במשך 17 שנות שלטון. מעטים המנהיגים בעולם שאחרי שנות שלטון ארוכות הסיגו כמוהו את עמם לאחור.