הגעתי ארצה בסוף חודש אוקטובר 1925. בימים הראשונים בארץ הלכתי לאורכה ולרוחבה של העיר תל אביב שהייתה בתנופת בנייה ורחובות לא מעטים כבר נבנו, אם כי עדיין לא נכבשו באספלט. שכונת 'אחוזת בית' שהוקמה כחמש עשרה שנים קודם לכן הייתה שכונה מודרנית ובורגנית לכל דבר ועניין. הלכתי לאורך רחוב הרצל היפה ואהבתי לצפות בתלמידי הגימנסיה המתאמנים בחצר הגדולה. הגינות היו מטופחות והבתים לבנים וגדולים. הנשים התהדרו בבגדים מהאופנה האחרונה עם כובעים, והגברים התהלכו בחליפות, למרות החום הכבד.
אבל היו גם אחרים. הפועלים והפועלות אשר סבבו בעיר הקטנה. אותם לא התקשית לזהות. בגדי חקי או חולצות לבנות. הבנות בבגדים פשוטים, חלקן יחפות. וכולם מחפשים. מה? עבודה. ואין. אין עבודה. ואם אין עבודה אין בית ואין אוכל. מנהלת העיר הקימה עבור הפועלים אוהלים במגרשים הריקים של העיר, ואת חלקם הם הקימו ביוזמתם.
כמה ימים אחר כך, כשהגעתי למטבח הפועלים, סבבתי כהרגלי בין הסועדים ושאלתי האם מישהו שמע היכן שמחפשים עובדת.
'רגע', קמה אחת החברות ממקומה. 'אצלי בקבוצת המרצפות מחפשים בחורות... אנחנו לומדות את העבודה ולכן השכר נמוך... אבל אולי כדאי שתתחילי. תנסי. את מוכנה מלכה?'
גמגמתי. 'אני מוכנה...'
בשביל אוכל ומיטה הייתי מוכנה לעשות הכול.
'תגיעי מחר לשכונת צ'לנוב.'
מה אומר לכם? עבודת הריצוף הייתה קשה מנשוא. כל היום הייתי כורעת על הרצפה והגב נשבר. השכר היה נמוך מאוד כי שילמנו לבחורה שלימדה אותנו את המלאכה, ואת המעט שנשאר חילקנו בינינו. לאחר חודשיים התפרקה הקבוצה שלנו ושוב היה עלי לחפש מקור פרנסה.
בינתיים שכרתי חדר קטן יחד עם שותפה בשכונת נווה צדק. בקושי נשאר לי כסף לארוחת צהריים במטבח הפועלים. לאחר שהתפרקה קבוצת הרצפות שלנו, שוב חיזרתי על הפתחים לחפש עבודה. המצב היה קשה מאד. תנופת הבנייה בתל אביב ובכלל בארץ ישראל נעצרה. כל הפרויקטים נעצרו. ההשקעות חדלו והמשק נכנס למצב של משבר עמוק. לא זו בלבד שלא נפתחו עסקים חדשים, רבים אפילו נסגרו. כשהייתי הולכת ללשכת העבודה תמיד התשובה הייתה שלילית. תמיד קיבלתי את אותה התשובה.
'יש קצת עבודה בבניין, אבל זאת לא עבודה שמתאימה לבחורות. צריך פה כוח פיזי'...
'אני חזקה', התמרדתי. 'תנסו אותי כמה ימים ותראו אם אני נופלת בעבודה שלי מהפועל הגבר'.
'זה לא כל כך פשוט... הפועלים...הם לא יסכימו שבחורה תעבוד ביחד איתם. זה יוריד מהתפוקה של העבודה...'
וכך יצאתי משם כל פעם בידיים ריקות.
כשהייתי בקולקטיב של התנועה הציונית בקישינב, חלמנו על כך שנבנה חברה שוויונית בארץ ישראל, שלכולנו תהיה הזדמנות שווה לעבודה ולהתפתחות מקצועית. בארץ התברר לי שהמעסיקים מעדיפים, כמעט תמיד, להעסיק גברים. כמו בגולה, גם כאן היו מוסכמות שיש עבודות שמתאימות לגברים ויש כאלו שמתאימות לנשים. אם המעסיקים היו מקבלים נשים, הרי שהשכר שלהן היה נמוך מזה של הגבר, אפילו שהן עשו את אותה עבודה בדיוק.
מצאתי את עצמי במצב של רעב, פשוטו כמשמעו. אני לא יודעת אם הרגשתם פעם מהו רעב. כשהבטן מקרקרת ואין אוכל. אין כסף. זאת ההרגשה הכי איומה שבן אדם יכול לחוות. זו קרקעית התהום. כאב פיזי ורגשי איום ונורא. מיואשת הלכתי למועצת הפועלות ובראש מושפל ביקשתי מהמזכירה:
'אני מבקשת פתקה...בשביל ארוחת צהריים במטבח הפועלים...אין עבודה'...לא יכולתי להביט בעיניה מרוב בושה.
'מה שמך?' היא שאלה אותי בקול שקט.
'מלכה, רימר...'
היא הציצה ברשימות, רשמה שם דבר מה, ואחר כך הוציאה מהמגירה פתקה ונתנה לי אותה.
'בבקשה, תקחי...אני מבינה...'
התביישתי לאכול לחם חסד, זו הייתה השפלה נוראית, אך כך עשו כולם. בן אדם צריך להתקיים ממשהו. אכלתי ארוחה אחת ביום והתגוררתי באוהל קטן עם עוד פועלת כמוני. אוהל שהקימה עבור הפועלים המובטלים עיריית תל אביב.
