מעת לעת אני מבטיח לעצמי כי היום אתפנה לבדוק לכמה מתוך מאה שישים ושבעה הקשישים שנמצאו השנה לאחר ימים אחדים מתים במיטותיהם, בסלון ביתם, על הרצפה במקלחת או סתם על כיסא במטבח מול ספל קפוא, הייתה משפחה, היו ילדים, נכדים ונינים.
מותם של אנשים אלה, חסרי הישע, אשר רק ריקבון גופתם והשכנים הנחשפים לריח הנורא העולה מביתם חושף את עליבות החיים של האדם הבודד, מגלה את המצב החברתי הנורא והעמוק בו אנו מצויים.
היה איש ואיננו, את איש הוא לא מעניין במותו כמו שלא עניין בחייו. בשבועות האחרונים התוודעתי לארבעה אנשים ונשים אשר להם משפחה, בנים ובנות נכדים, נכדות, אנשים אשר הכרותי עימם נוצרה ממנהגי להקדים שלום לכל אדם. אני יודע את שמם, את השעה בהם הם עומדים בחלון ביתם, ממתינים למישהו שידרוש בשלומם, ינופף בידיו לשלום, ישגר חיוך וימשיך בדרכו.
"מה שלומך", אני שואל והיא משיבה, נאנחת עמוקות, "הכל בסדר", "לא ראיתי אותך כבר שבוע, הכל בסדר, בסדר?", נשענת על מקל ההליכה שלה, זוקפת קמעא את גווה ואמרת מבוישת, כממתיקת סוד: "יש לי חמישה ילדים, כולם נשואים, הם יודעים שאבא שלהם נפטר לפני שלוש עשרה שנים, הם כבר לא דופקים בדלת, מסתפקים בטלפון סתמי, אני בודדה, יוצאת עם מקל ההליכה פעם בשלושה ימים, לנשום, לראות אנשם נחמדים כמוך." אני מביט באישה היפה הזו, הרהוטה, שומע את בכייה בלילות, רואה את כאבה בימים, מממש את בדידותה.
כמותה פגשתי לתדהמתי עוד שלושה אנשים בשבועות האחרונים שחזרו כל אחד בסגנונו, בעוצמת כאבו, בכניעתו למציאות הנוראה. הילדים כבר לא מבקרים, לא מתעניינים, עסוקים בעולמם, ניכור ילדי מובהק.
נפרדתי מהגברת הבודדה, ערירית בכפיית ילדיה המתנכרים והמשכתי בדרכי חולף מעל כיכר תאילנד בואכה פיליפינים, מביט בעשרות העובדות והעובדים הזרים, המצחקקים, נהנים משמש ישראלית חמימה. לצד כל אחד מהם עגלה ועליה יושבים, אבא, אמא, סבא, סבתא. עצרתי, מביט באנשים היקרים הללו שלכל אחד מהם היה עולם, היה שם, היה כבוד, הייתה משפחה, תוהה ביני לביני כמה מאותם אשים חסרי ישע סובלים מניכור ילדי?
בעת המודרנית, העת בה מסע הרדיפה החומרית, הקרייריסטית, האני לפני האנחנו, בשיאה, פתחנו את שערי המולדת לרווחה לעובדים זרים שיטפלו בהורינו, במי שלילותיהם היו לימים בטיפולם בנו בכל תחנות חיינו. אין באמירות אלה משום שיפוטיות, כי אם תיאור מציאות עגומה של תהליכים המתרחשים לנגד עיניו.
לפני למעלה משלושים שנה התנדבתי בבית אבות "נווה שמחה", בשכונת רוממה בירושלים, בית אבות של הציבור החרדי. מעבר לאיכות החיים המרשימה, שמחתי ביותר לראות משפחות משפחות, בנים, נכדים, נינים, כולם מגיעים להיות עם האבא - הסבא, עוטפים, מחבקים, מלטפים, משחקים, יושבים על הברכיים, מקבלים סוכריה על מקל, ממשיכים להיות משפחה גם בתוככי בית האבות.
המודל המרגש הזה, לפני למעלה משלושים שנה גרם לי בשבועות האחרונים לעצב עצום ורב, הניכור הילדי של ארבעת האנשים שפגשתי באחרונה, אל מול האהבה הבלתי פוסקת של הקשישים בנווה שמחה. שבתי לביתי חיבקתי את רעייתי, ילדיי הגדולים אשר אינם מוותרים על שיחת טלפון יומית, ביקור קבוע, ושרתי לעצמי בעצב גדול, "ככלות כוחי אל תעזבני".
