"חרבות ברזל": כישלון צפוי מראש (4)

"דוחקים בנו לקבל מחבלים, שהשתתפו בטבח ונשבו, ולטפל בהם, אבל כשהם מגיעים לפה זה גוזל מאִתנו משאבים מטורפים", אמר גורם רפואי בכיר באחד מבתי-החולים.

הסוגיה אינה חדשה, והתעוררה כבר בפיגועים קודמים. הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית (הר"י) ניסחה כלל אתי, שהיה אמור להשיב על שאלות, שנגעו במתן טיפול רפואי למחבלים - "עניי עירך קודמים". כלומר, במצב של מחסור בצוות, או בציוד, במהלך אירוע טרור רב-נפגעים, יש לטפל בקורבנות הפיגוע לפני המחבלים. אלא שתקנון האתיקה הרפואית תוקן באחרונה, והוחלט לבטל הנחיה זו. הכלל היחיד בתוקף כעת קובע, כי יש לטפל בפצועים לפי דרגת החומרה ויכולת הישרדותם, ולא לפי קריטריונים אחרים. כך, מוצאים עצמם חיילים ואזרחים, שנפצעו במלחמת "חרבות ברזל", שוכבים במחלקות עם מחבלים, שהשתתפו בפיגוע.

מחבלים כלואים בבתי-הכלא של שירות בתי-הסוהר (שב"ס) בתנאי קייטנה, שאינם ניתנים לאסירים יהודיים, והם סוחטים בלי הרף את שב"ס להיטיב את תנאי כליאתם תמורת "שקט תעשייתי" בבתי-הכלא - כולל ניצול מיני של סוהרות. זה מצב בלתי-אפשרי, ולמיטב ידיעתי, לא התקיים בשום מדינה, שלחמה בטרור.

בעקבות המלחמה החליט שב"ס לנתק את החשמל באגפים, שבהם מוחזקים אסירים ביטחוניים, כדי למנוע מהם להכווין טרור באמצעות טלפונים מוברחים. כבר בתחילת המלחמה הוסרו הטלפונים הציבוריים. אלה רק חלק מהאירועים, המצביעים על כשלים חמורים בתפיסתנו המוסרית את המחבלים, אויבינו, ואפילו את אויבינו הערביים.

המוסרי כביכול בעולם

רא"ל בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, הצהיר, כי הוא גאה בכך שסיכן את חייהם של לוחמי "גולני" (כנראה, במבצע צוק איתן) על-מנת שלא ייפגעו "אזרחים" ערביים. יתר על כן, הוא טפח לעצמו על השכם, "גאה שאני בצד הנכון מוסרית".

למיטב הבנתי, קצין, שמסכן את חיי חייליו, כדי לשמור על חיי האויב, אינו מוסרי; אם לא פושע. רמטכ"ל, שמתגאה בכך, מייצג צבא בלתי-מוסרי לעלא ולעלא.

מוסר לחימה יהודי

שנים טיפחו בצה"ל - גם בעזרת צ'יזבטים (כמו הסיפור הבדוי על הרועה הזקן, שהל"ה חסו על חייו) - את הערך טוהר הנשק. כמובן, הסתירו, שמורשת צה"ל כוללת פשע מלחמה של ירי בניצולים מספינת-הנשק "אלטלנה" ועוד כמה וכמה אירועים מביכים. אל"ם ד"ר מאיר פעיל פיקד על בית-הספר לקצינים, ונודע בהטפותיו לטוהר הנשק בהיותו מהמדים ולאחר שחרורו, כמרצה במכללה הבין-זרועית לפיקוד-ולמטה ובמכללה לביטחון לאומי. פעיל הסתיר מפקודיו ומשומעין, כי בחלקה הראשון של מלחמת הקוממיות, בעוד חבריו לוחמים, הוא פיקד על יחידת הסזון "אברהם", שלחמה באצ"ל ובלח"י בירושלים, ולא בערבים.

נשק צריך להיות מאופס, נקי, מכוּון, קטלני, ועליו לפגוע במטרה. במוסר היהודי נשק טמא, למרות חשיבותו הגדולה. לכן, אומר נתן הנביא לדוד המלך, שכיוון שנשא נשק (כלומר, לחם, והרג), הוא מנוע מלהקים את בית-המקדש, אך הזכות תישמר לבּ̤יתוֹ. כידוע, שלמה, בנו, בנה את בית-המקדש.

מוסר הלחימה היהודי מתבטא בתנ"ך בשני אירועים, לפחות - שירת הים ומלחמת שאול המלך בעמלק. עולה מהם, שיש להשמיד את האויב, ולא לרחם עליו. בשירת הים - ההודיה אחרי יציאת מצרים - נאמר: "... אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי. נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים ..." (שמות ט"ו, פסוקים ט'-י'). שמואל הנביא הדיח את המלך שאול ממלוכתו כיוון ששאול ריחם על אגג, מלך עמלק, ולא מילא אחר ההוראה, "וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו, פסוק ג').

גרסת צבאנו, המתיימר להיות הצבא המוסרי בעולם, לחלוטין אינה יהודית, אלא גחמה, שנקראת, "ערכי צה"ל", שמעוותת את המוסר - כפי שניבט מדברי גנץ, מהיחס לאסירים הביטחוניים ולמחבלים הפצועים. כפי שאמרו חז"ל: "כל המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

אי-מוסריות

"ערכי צה"ל" פוגעים בהרתעה הישראלית, כיוון שבתרבות המזרח התיכון, כדי לשלוט, עליך להתנהג כאדון (בעיני הנשלטים), ואיננו מתנהגים כך. כתוצאה מכך אנחנו נראים בעיני הערבים, הנתונים לשלטוננו, נלעגים - גם כשאנחנו מתמוגגים מנחת לנוכח יפי-נפשנו. בתרבות הערבית יש שני ערכים חשובים - "כבוד" (כראם) ו"בושה" (ע'יבּ), שמזמן נמוגו בתרבות המערבית. כשאיננו פועלים לפיהם, ואיננו מתנהגים באדנות מזרחית - אין רוחשים לנו כבוד; ואולי, גרוע מזה - לועגים לנו ומזלזלים בנו.

אי-מוסריות פעולותינו בולטת במיוחד באירוע מדחת יוסף. באחד באוקטובר 2000 - יום תחילת מה שנקרא, האינתיפאדה השנייה - הפקיר צבאנו את השוטר מדחת יוסף ממשמר הגבול, שנפצע בקרב בקבר יוסף. צבאנו חיכה, שכוחות הביטחון המסכל של רשות הטרור מרמאללה יחלצוהו, ומדחת יוסף דימם למוות כחמש שעות וחצי כמה מאות מטרים מהחפ"ק, שבו שהו באדישות לגורלו רא"ל שאול מופז, הרמטכ"ל, יצחק איתן, אלוף פיקוד המרכז, תא"ל בני גנץ, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, אל"ם יוסי אדירי, מח"ט שומרון, אבי דיכטר, ראש שב"כ, וישראל חסון, סגנו.

אחרי האירוע טרח צה"ל למרוח את הסיפור. למשפחת השוטר ההרוג הוענק צל"ש - במקביל לצל"ש, שקיבלה פלוגת מג"ב, שהייתה מעורבת בקרב; ומפקדת קצין החינוך הראשי בצה"ל הנפיקה ניירות מלומדים, שהצדיקו את אי-חילוץ מדחת יוסף. כלומר, צבא לא-מוסרי וחסר-בושה.

בשנים-עשר באפריל 1984, נתן אברהם שלום, ראש שב"כ, הוראה לחסל את המחבלים, שחטפו את האוטובוס בקו 300. לדעתי, הוראה מוצדקת לחלוטין, כיוון שלשם הרתעה, צריכים מחבלים בפוטנציה לדעת, כי לא ייצאו חיים מהפיגוע. כדי להסתיר את מתן ההוראה, הפעיל שלום עובדים בארגון, שתפרו תיק לתא"ל יצחק מרדכי, קצין הצנחנים והח"יר הראשי, ושיקרו לוועדת החקירה. בסופו של עניין, כעבור כשנתיים וחצי התפטרו שלום וכמה בכירים בשב"כ, ומי שהיו מעורבים בהריגת המחבלים קיבלו חנינה מהנשיא, אך הוטבע בהם אות קין.

נזקי בג"ץ

התערבות בג"ץ במדיניות הלוחמה בטרור סירסה מאוד את יכולת מערכת הביטחון למנוע טרור על-ידי הרתעה. עקרונית, שופטי בג"ץ נגד הריסת בתי מחבלים - צעד אפקטיווי במיוחד בהרתעה. כך, עובר זמן רב מהפיגוע עד הריסת בית המחבל, שלפעמים הנה רק חלקית.

בג"ץ התערב בגירוש ראשי חמאס מעזה ללבנון, וכתוצאה מכך איבד הצעד את משמעותו. הוא גם מנע את השימוש ב"נוהל שכן" - לקיחת תושב ערבי, כדי שיקרא למחבלים נצורים להיכנע. כלומר, את המלאכה המסוכנת הוא הטיל ברוב חוכמתו על חייל, או על שוטר, ישראלים. שיא הטיפשות, שיצר בג"ץ בהחלטותיו, הוא נוהל "הקש בגג" - לפני הפצצתו מהאוויר, מודיעים ליושבי הבית על הכוונה להפציצו.

להתערבות בג"ץ - שאני קורא לה, סב"א; משמע, סמכות בלי שום אחריות - יש תוצא (אפקט) מצנן על הלוחמה היעילה בטרור. כשפצצה כבדה הוטלה ב-22 ביולי 2002, כדי לחסל את סלאח שחאדה, בכיר חמאס. בהפצצה נהרגו ארבעה-עשר אזרחים. כתוצאה מכך כמה ימים אחר-כך בהפצצת מקום כינוס מנהיגי חמאס השתמש חיל-האוויר בפצצה קלה יותר, שלא הצליחה לבצע את משימתה.

לפני יום-יומיים הודיע יואב גלנט, שר הביטחון, כי ב"חרבות ברזל" הוסרו כל המגבלות על הכוחות הפועלים בשטח. בכך אישר גלנט בריש גלי את מה שיודעים כולם: המגבלות הלא-מוסריות בעיניי מפריעות ללוחמה בטרור. אך מי יודע איך יגיבו על כך בג"ץ, או היועצת המשפטית לממשלה.

במסגרת מדיניותנו הלא-מוסרית כלפי המחבלים, העברנו לעזה משלוחים של חומרי בנייה, שנוצלו, כנראה, לבניית מנהרות, וסיפקנו לעזה חשמל ומים. תודה לאל, התעשתו הגורמים אצלנו, והספקת המים והחשמל הופסקה - למרות גניחות היועצת המשפטית. שוב - מי יודע מה תהיה תגובת בג"ץ לכך?!