מאריזת במבה לחיילים להרהורים על הבדידות

לפנות בוקר צפצופים חרישיים הבוקעים מה"הגל הפתוח הבטוח" המשפחתי, פוקח אט עיניים, ממלמל בלחש ביני וביני "בשורות טובות", והנה, אבוי אלוקים, בשורת איוב, בנם של ידידיי הטובים אשר הוכרז כנעלם, והיה בבחינת נעדר, שבוי או חלל, הוכרז כחלל. נאנחתי חרישית כדי לא להפריע את מנוחת המשפחה הנמה או המנסה לנום את שנת הישרים שלה. תמונת החייל יפה התואר הניבטת מהמכשיר הסלולרי, מכה בראשי בעצמה, הוא כל כך דומה לאביו, תמונה המחזירה אותי לימים בהם המשפחה גרה בפנימייה, האב היה מדריך ואני רכז חינוכי.

חמש שנים גרנו בצוותא, הבנות נולדו כמעט באותן השנים, חברות ילדות, כשהחליטו לעזוב את הפנימייה כתבתי ספר ילדים על המורכבויות והאתגרים הרגשיים במעבר דירה, "עוברים דירה" שם הספר, ועתה אחיהם האהוב, בנם יחידם, מחמל נפשם, עבר לדירת קבע, הרחק מארץ החיים.
העיניים מתמלאת מאליהן, הגרון נחנק, שבר נורא, שבר שאין לו מרפא, שבר שלעולם לא ירפה, האבא וירטואוז של מילים, בעל יכולות ורבליות מוכחות, כתב בהודעה ברשת החברתית מעל תמונת בנו: "גיבור של אבא" והדמעות זולגות עוד טרם שטיפת הפנים והן חמות ומלוחות, הן צורבות וחורכות את הנפש הדאבה.

השעה מוקדמת, חשבתי שלא נכון ליידע בשעה זו את החברים מאותה התקופה, בלעתי רוקי, התעוררתי לחלום רע, נורא, מיהרתי לתפילת שחרית, מאין יבוא עזרי. זו הייתה תפילת עני ודל, רש ואביון, תפילה טרופה, בה נטרפו כוונותיי על-ידי הרהוריי שנשאוני אל האם המסורה והאהובה, אל האבא הגאה כל כך בבנו הגיבור, אל האחיות שכבר הקימו משפחות משלהן והמוות נכנס בדלת ביתם במלא עוצמתו.

יצאתי לכיוון ביתי, לוח המודעות הקטן בכניסה לבית הכנסת מלא במודעות אבל ובמודעות השתתפות בצער, המחשבות טורדות את מנוחתי, חלק מילדיי הכירו את ההורים ואת האחיות, אני חש כאילו אבני ריחיים על צווארי ששח פתע, משקולות על רגליי, בורר מחשבותיי איך לבשר את בשורת האיוב. הבית כמרקחה, הנכדים התעוררו מוקדם והעירו את הבית כולו, ויתרו על ארוחת בוקר ומיהרו לעסוק בפעילות יצירתית, בתי המחנכת הצטיידה מבעוד מועד בחומרי יצירה מגוונים, "כשאתם דאגתם למים לממ"ד אני דאגתי לחומרי העשרה", אמרה ובזווית פיה הסתירה חיוך קל. בסלון הבית הוזזו הכורסאות, השולחן הצמד אל הספה, המרווח גדול במיוחד, הסלון מעתה הוא סדנת ציור וצביעה.

הקטנצ'יק, מוצץ בפיו, בוהה בתמונה הגדולה של כל המשפחה הנמצאת כמגנט על המקרר במטבח, לאחר מכן מביט ללא מילים, בסבא וסבתא אותם הוא אינו רואה בתדירות כה גדולה, ועתה מספר ימים ברצף, הבנות לוחשות ואני מבין שהידיעה הנוראה הגיעה אליהן. הנכד האמצעי שואל לתומו בין צביעת ציור אריה לבין הכנסת שמינית תפוח לפיו, אם אבא התקשר, ואני מסביר לו שאבא הגיבור עוזר עכשיו לעם ישראל כולו, בחוכמתו אינו מרפה ושואל, "סבא למה אתה מתכוון, עוזר"? "כמו שאתה עזרת אתמול לארוז חבילות לחיילים ולאבא, כך גם אבא עוזר ושומר על אנשים אחרים", הוא ממשיך בצביעת ציור האריה אותו יקדיש מאוחר יותר לאישה של בתי הגדולה הנמצא אף הוא בחזית.

נסיך חדש

מודעת האבל נשלחה, ההלוויה היום בשעה חמש בערב בבית שאן בחלקה הצבאית, הודעה נוספת נכנסה, נשמתי עמוקות, הסובבים שואלים לפשר הארת הפנים ואני מקריא להם באיטיות, כמו מנסה שרגעי האושר האלה בתוך ימי הצלמוות לא יגמרו. "אור גדול, של חיים, של אושר שנולד בכאב, של שמחה לה ציפינו עשר שנים. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, מה רבו מעשייך ה'.

10 שנים של מחטים, כדורים, נרות, שאיבות, קבלת תשובות שליליות, נפילות של מצב רוח, בכיות אכזבות שלא הרפו אבל ההתמדה והנחישות והרצון להחזיק אותו/ה לא הרפה. לא שאלתי למה לי לא ולאחרות כן, האמנתי בך בורא עולם שכל דבר בזמנו והיום, מחזיקה אותך, אהוב שלי קטנצ'יק של אמא. בתוך השכול והעצב שבמדינה, ה' שימח אותנו בנסיך החדש למשפחתנו אז תודה למשפחות שליוו בשעות הקשות עם ההורמונים והשיגעונות ולבעל שלי אחד ויחיד שספג וליווה אותי את כל הדרך כדרך לא פשוטה בכלל.

לצוות iVf ב"העמק" על יחס של משפחה ד"ר שירה ברעם, האחיות מירב ומירה ומילקה, המזכירה שולי דוד, הרופאה של סיכון הריון ד"ר סיון איסטון, ד"ר יואל גיסלביץ". "מזל טוב", נשמעה הברכה מכל חלקי הבית ובצידה השאלה מי שולחת ההודעה? סיפרתי להם על הסטודנטית שלא ויתרה על החלום, שהגיעה ללימודים כשכרסה בין שיניה וקיבלה ממני אישור מיוחד מהרגע בו שיתפה אותי בסיפורה האישי. האישור המיוחד ניתן לנטע, מלאת שמחת החיים והמנהיגה, המתיר לה לאכול תוך כדי ההרצאות ממיטב הממתקים, החטיפים והפירות, אישור המיוחד רק לה.

כל כך שמחתי על ההודעה בליווי התמונה של התינוק על ידיה, בראשי עלו מילות סיום הספר הראשון שכתבתי בהיותי תלמיד בכיתה יב', "ברעום התותח", לעילוי נשמת חלל צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה, יוסף אוחיון ז"ל בן בית שאן. "כוכב שוקע כוכב זורח, העולם ממשיך במסלולו. הקברן עדיין טורח, המוהל מטפל בעוללו." דמים בדמים נגעו.

השהייה הארוכה עם נכדיי ערערה את תיאוריית הסבתאות העילית שכתבנו רעייתי ואני ועיקרה: "מקסימום איכות במינימום זמן", תיאוריה שנדחתה שוב ושוב על-ידי בני וכלתי האהובים, מציאות שגרת החירום ללא ספק ערערה את מהות התיאוריה. לאחר שכולם התפזרו לשגרת החירום המובנית, פניתי לחדר העבודה לכתוב, להשלים את החסר, להשיב לאימיילים, להיות מספר דקות עם עצמי, לארגן את מגירות חיי ולסדר את השגרה המוזרה, שהייתה למנת חלקי מאז שבת שמחת תורה.

עם אחד

עוד מעט ארבע וחצי, בדרכי להלוויה, אחת מאנשי הקשר שלי הפיצה הודעה ממנה עולה כי בבית חייל, עולה חדש מחבר העמים, יושבת רק אמו באבלה עליו, החלטתי שבמקום לנסוע להלווית בן מכריי, אגיע לשבת עם האם השכולה והבודדה, את מכריי אנחם מחר.

הסרטונים המרגשים על תפארת העם היהודי מחממים את הלב, מגרשים את שאריות התהיות על מצבנו, מזכירים כי עם אחד אנחנו, סרטונים על לוחמים, על אמונה, על נתינה, על ערבות הדדית. את השכנים כמעט ואיננו רואים, איש איש ספון בביתו, קבינט המלחמה שהוקם בשבת שמחת תורה נעלם, משפחה וסיפורה, משפחה ודרך התמודדותה עם המציאות המורכבת, דורשים בשלום המגויסים וממשיכים בשגרת החירום.

תופעה מעניינת מתרחשת בימים האחרונים, אנשים מהעבר הרחוק והרחוק יותר שולחים הודעות, דורשים בשלומי ובשלום משפחתי. חסד גדול עשו לי ממציאי הווצאפן יאן קום ושותפו בריאן אקטון שאפשר להביט בתמונה ולקשר את השם למציאות.

שבתי מביתו של החייל, העולה החדש, הגיבור, איומה היא הבדידות, נוראה עד מוות, צער על צער, יגון על יגון, כאב על כאב, בעודי יושב בבית המשפחה חולפת במוחי המחשבה שראוי, כדאי וחשוב שרוח ההתנדבות הנפלאה המנשבת בקרב אזרחי המדינה היקרים תתועל לכיוונים אחרים ולאפיקים חשובים לא פחות מאריזת חבילות, התרמות, עמידה בצמתים עם דגלי לאום, קבלת גיבורים השבים ארצה להתנדב לצבא, הכל חשוב וראוי.

עם זאת, בעת שישבתי מול האם השכולה חשבתי על אלפי קשישים, עריריים, שורדי שואה השרויים בבדידות נוראה, ומפלס החרדה שלהם עולה עשרת מונים בימי רעה אלה. ראוי היה שצעירות וצעירים וכל מי שרק יכול יארח להם חברה של שעה, שעתיים ביום, יתווך להם את המציאות, יעשה זאת. הבדידות בשילוב החרדה, חוסר האונים וחוסר הידיעה הינן מתכון נורא ומסוכן.

אזעקה ראשונה

הטלפון רוטט, נפרדתי מהאם השכולה, על הצג הופיעה שמה של אחותי מבית שאן, ניתוק, מנסה לחזור אליה, צעירה עונה במקומה: "הכל בסדר, אני בת שירות אנחנו במקלט השכונתי הייתה אזעקה". ואני שעם כניסתי לבית האבלים העברתי את המכשיר הסלולרי למצב "שקט" לא ידעתי על ההתפתחות של הדקות בזירה הצפונית. מיהרתי לביתי, מהרהר מה היה קורה אם הייתי כעת במסע ההלוויה הענק בבית שאן מלווה את בן מכריי למנוחת עולמים.

הטלפון לא מפסיק לצלצל, על הצג מופיעים שמות, רעייתי, בנותיי, אני כבר בכניסה לבית ואז נשמעת האזעקה המרעידה את קירות הלב, אזעקה ראשונה בעמק, המלחמה הגיעה אלינו אני ממהר ומחשבותיי נושאות אותי למלחמת לבנון השנייה, לאזעקות המקפיאות, לריצה אל הממ"ד, הכל שב. בממ"ד אנו מצטופפים, תשע נפשות, רעייתי ואני, בן זקוניי, בנותיי, כלתי ונכדיי, על-פי הוראת פיקוד העורף היה צריך גם להאפיל את הבית. חושך, נזכרתי במלחמת יום הכיפורים, קולו המרעים של השוטר הכורז מהכביש לעבר בית הוריי עדיין עולה באוזני: "נא לכבות את האור בסוכה".

חלפו עשר דקות, אין אישור לצאת, חלפה חצי שעה, בממ"ד הכינונו מראש, ציורים וחומרי צביעה, התחלנו במשחקים של "ארץ, עיר" על-פי האותיות, הצדיקים הקטנים החלו לומר בנעימה פרק תהילים: "ה' שמעה בקולי תהיינה אוזנייך קשובות לכל תחנוניי", רעייתי מנגבת במגבון לח וריחני את פני ילדתי, ממתינים להנחיית פיקוד העורף לצאת מהממ"ד, הנחיות המבוששות להגיע. חרושת השמועות חוגגת באתרי החדשות, יד ימין מספרת על התקפת כטבמי"ם, יד שמאל מדווחת על התקפת כלי טייס מאוישים במאות מחבלים, ורב אלוף שמועתי משתף על התקפת סייבר מסודן, אנחנו בממ"ד, ממתינים להודעת היציאה.

"אימא, אל תדאגי אומר הנכד הבכור, גם בבית הספר עושים לנו תרגילים, זה רק תרגיל", מנסה להרגיע את אמו המחליקה ידה על שערותיו וחובקת את הקטנצ'יק שאינו מבין איך נקלע עם עוד שמונה אנשים לממ"ד קטן וחביב. עולות בראשי תמונות המקלט השכונתי בשכונת אליהו של לפני חמישים שנים, בימי התקפות הקטיושות על בית שאן. עולות תמונות הריצות באמצע הלילה למקלט השכונתי של אימי עם כותנת הלילה וילדיה הקטנים, אחד על ידה והשאר בעקבותיה ובעקבות אבי שהיה המאסף. עולות בראשי תמונות מיטות הברזל הקרות, החשופות וריח הטחב של המקלט עולה עדיין באפי. עולות לנגד עיניי תמונות השכנים המסוככים על ילדיהם, היינו שמונה משפחות בשכונה עם שמונים ושמונה ילדים, בלי עין הרע.

אני זוכר ילד אחד שבאחד מלילות האימה של האזעקות והריצה יחפים למקלט השכונתי התגלה שהוא חסר, ההורים לא ידעו נפשם ובעודם תרים אחריו, מבקשים לשוב לביתם למצא את בנם האובד, הושב הבן הנעלם עם "כוכה", כן זהו שמו במלעיל, דמות מיתולוגית בבית שאן של שנות השבעים, אשר מצא את הילד הלוקה בסהרוריות המכונה "מחלת ירח", והגיע עד הרסקו, אנחת רווחה נשמעה במקלט. עלו בי תמונות מהפחד שנשקף מעיננו הילדים ומחוסר האונים של המבוגרים שדאגו לכל מחסורנו וביטחוננו.

קבינט ביטחוני

כילד זכרתי את השיח המזהיר, ההיסטרי ובצדק בעקבות הפגיעות הישירות בבתי הספר "מעיינות", "תחכמוני" ו"גלבוע", בהם קופדו חייהן של שלוש תלמידות, מרים קדוש, שולמית לוי, ציפורה סבג הי"ד, את רוב שנות ילדותי העברתי במשחקים ב"גן הפיל" שנשא את זכר הבנות.

יוצאים מהממ"ד, הנכדים אוכלים ארוחת ערב קלה, ועולים לחדרם, כל אחד עם משחק קטן בידו, זה מכונית אדומה, "ספידי מקווין", משהו שלא שמעתי עליו, זה עם בובת זומא, אין לי מושג מי זה, והשלישי עם מטוס שהרכיב מלגו. הקבינט הביטחוני המשפחתי מתכנס בסלון הבית להפקת לקחים מהכניסה הראשונה לממ"ד, מסקנה ראשונה הייתה הכנסה של שקיות אשפה, תוספות לערכת העזרה הראשונה והכנסת מזרן בודד.

אחת מבנותיי מפתחת שיח על: "האם ראוי ללדת ילדים בעולם כל כך אכזר"? הבת השנייה תיעלה את השיחה להבנת הביטוי: "צמאי דם", שמעתי את ילדיי המקסימים מדברים בלי סימני שאלה, רק עם סימני קריאה, ברורים, חדים, כואבים ומתמודדים בדרכם. עוד ערב בלי ארוחת ערב, רק עם מעדן ונס קפה, עוגיית שמרים שנאפתה באהבה היום על-ידי אימא, וזכתה לשם המתבקש "עוגיית רחל", ונכד מתוק ששואל מהקומה העליונה: "גם מחר יהיה לנו כייף בממ"ד"?