אחרי מלחמת הקוממיות (1949) הוחזרו לישראל 885 שבויים ישראלים (כולל אזרחים) תמורת 6,306 שבויים ערביים. בסוף שנת 1954 החזירה סוריה לישראל ארבעה חיילים, שנפלו בשבי במבצע "צרצר", ואת גופתו של אורי אילן, שהתאבד בכלאו - תמורת 41 שבויים סוריים. לפני כן, שחררה ירדן את סמל יצחק ג'יבלי ("ג'יבלי הקטן") - צנחן, שנפל בשבי בפעולת התגמול "ברוך 1" במחנה עזון של הלגיון. חבריו ליחידה של ג'יבלי הקטן יזמו שלושה מבצעים, שכונו, "גי"ל" (ג'יבלי יצחק לחופש), כדי לשבות חיילים ירדנים, שיוחלפו תמורתו. בעקבות הצלחת הפעולות שוחרר ג'יבלי.
אחרי מלחמת סיני (1957) החזרנו למצרים אלפי שבויים - כולל גנרל - תמורת הטייס יונתן אטקס ושלושה חיילים. בדצמבר 1963 קיבלה ישראל מסוריה אחד-עשר חיילים שבויים בתמורה לשמונה-עשר שבויים סוריים.
אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה ישראל ממדינות ערב חמישה-עשר חיילים שבויים ואת אסירי "הפרשה" בתמורה ל-6,137 חיילים שבויים ול-571 אזרחים שבויים. סוריה לא הסכימה להעביר לישראל את גופתו של אלי כהן הי"ד, והיא סירבה לעשות כן גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. אחרי מבצע "תופת" הכושל בכראמה (מארס 1968) העבירה ירדן לישראל גופת חייל ישראלי ושני ארונות קבורה, שהיה בהם עפר, תמורת תריסר חיילים ירדניים שבויים. בדצמבר 1969 הוחלפו שני אזרחים ישראלים, שמטוסם נחטף לדמשק, ושני טייסים, שהופלו במצרים, תמורת 71 שבויים מצריים וסוריים.
בפברואר 1971 החלפנו את השומר שמואל רוזנווסר, שנחטף על-ידי מחבלי פתח במטולה, במחבל שבוי. ביוני 1972 חטפה סיירת מטכ"ל חמישה קצינים בכירים בצבא סוריה, שהיו בסיור בלבנון (מבצע "ארגז"), והם שימשו קלפי מיקוח לשחרור שלושה אנשי צוות אוויר ישראלים, שהופלו בסוריה. לאחר מכן קיבלה ישראל שלושה חיילים שבויים תמורת 46 שבויים סוריים.
אחרי מלחמת יום הכיפורים קיבלה ישראל 310 חיילים ואזרחים שבויים ממצרים ומסוריה תמורת 8,783 שבויים ערביים. לאחר מכן, באפריל 1975 קיבלה ישראל 39 גופות של לוחמינו, ובתמורה שחררה מבתי-הכלא 92 אסירים ביטחוניים (סימוכין:
נייר עמדה של עוז, עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן (אז - המרכז הבינתחומי) בהרצליה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים הגבירו ארגוני המחבלים את פיגועי המיקוח, שבהם ניסו לשבות ישראלים, כדי לסחוט ויתורים ושחרור מחבלים, שנכלאו בארץ. לאחר מכן החליפו את מדיניותם לפיגועי חטיפה. בחודש יוני 1975, שחררה ישראל עשרים אסירים תושבי רצועת עזה לחצי-האי סיני. בתמורה, החזירה מצרים לישראל את גופות אליהו חכים ואליהו בית-צורי - שני לוחמי לח"י, שחיסלו בשנת 1945 את לורד מוין הבריטי בקאהיר, והוצאו להורג על-ידי הבריטים.
בשנת 1979 הוחזר לישראל החייל אברהם עמרם, שנפל בשבי בתקרית בדרום לבנון לאחר מבצע "ליטני". תמורתו החזירה ישראל לארגון החזית העממית - המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל 76 מחבלים, שישבו בכלא הישראלי. בנובמבר 1983 נערכה עסקת ג'יבריל הראשונה, שבה החזירה ישראל 4,765 מחבלים תמורת שישה מחיילי הנח"ל, שנפלו בשבי כשנה לפני כן בתקרית ליד בחמדון. בשנת 1984 החליפה ישראל 291 אסירים סוריים וגופות של 72 בתמורה לשישה שבויים ישראלים וחמש גופות.
מפולת
המפולת במדיניות ישראל החלה כשהתחילו ארגוני הטרור לחטוף מטוסים, ובניגוד לעמדתה הרשמית, ניהלה מדינת ישראל עמם משא-ומתן, שבו שילמה יקר מאוד על פדיון שבוינו - מעבר לשבירת העיקרון, שאין מנהלים משא-ומתן עם ארגון טרור. ביולי 1968 חטפו מחבלים מהחזית העממית לשחרור פלשתין מטוס "אל-על", שהיה בטיסה מרומא ללוד, והונחת באלז'יריה. החטופים - נוסעים ועשרה אנשי צוות - שוחררו לאחר כחודשיים במשא-ומתן בין ישראל לאלז'יריה תמורת 24 מחבלים "ללא דם על ידיהם". זו הפעם הראשונה, שמדינת ישראל ניהלה, למעשה, משא-ומתן עם ארגון מחבלים על שחרור בני-ערובה.
אחרי מלחמת יום הכיפורים מסרה ישראל בהסכמי ההפרדה שטחים לסוריה ולמצרים עבור פדיון שבויים ועבור הרשות לחפש נעדרים. חריג בעניין הזה מבצע "יונתן" (יולי 1976) לשחרור החטופים לאנטבה באוגנדה. במלחמות בלבנון נפרצו המחסומים - עד עסקת ג׳יבריל, שהציבה שיא שלילי בוויתורים עצומים שעשתה ישראל, שנשבר לאחר מכן בעסקת שליט.
דוגמה נוספת לשבירת העקרונות, שכביכול הנחו את מדינת ישראל, היו שחרור מחבלים תמורת אנשי "המוסד", שכשלו ברבת-עמון בחיסול חאלד משעל (מבצע "כורש", ספטמבר 1997) והעסקה לשחרור צוות שגרירות ישראל ברבת-עמון לאחר שמאבטח בשגרירות ירה למוות בצעיר ירדני, שהתקיפו (יולי 2017). צוות השגרירות הוחזר ארצה רק בעקבות ויתורים ישראלים, הסכמה להעמיד את המאבטח לדין והחלפת השגרירה ברבת-עמון.
בספטמבר 1991 הוחזרה לישראל גופת סמיר אסעד, חייל דרוזי, שנהרג סמוך לצידון בשנת 1983, תמורת שני מחבלים מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. גופות החיילים יוסף פינק ורחמים אלשיך, שנהרגו בפיגוע בלבנון ביולי 1986, שוחררו על-ידי לבנון תמורת גופות של 123 לוחמים לבנוניים, שהוחזקו על-ידי ישראל. ארגון חיזבאללה שחרר שבעה-עשר חיילים מצבא דרום לבנון (צד"ל), ואילו צד"ל שחרר 45 עצורים של חיזבאללה מכלא אל-ח'יאם.
ב-25 במאי 1998 הוחלפו שרידי החייל איתמר איליה, שנהרג במבצע "שירת הצפצפה" של שייטת 13 (ספטמבר 1997) בתמורה ל-65 אסירים לבנוניים ולארבעים גופות של לוחמי חיזבאללה ושל חיילי לבנון, שהחזיקה ישראל. בין הגופות, שהוחזרו ללבנון, היו שרידיו של האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חיזבאללה, שנהרג כשנה לפני כן. בשנת 2003 שחררה ישראל שרידים של שני אנשי חיזבאללה, ובתמורה אפשר חיזבאללה למתווך גרמני לבקר את אל"ם אלחנן טננבאום, שהוחזק על-ידי חיזבאללה, לאחר שנחטף בדובאי בשנת 2000.
בשנת 2004 הוחלפו שבויים עם חיזבאללה בפרשת אלחנן טננבוים, ובמסגרתה שוחררו 450 מחבלים, וביניהם שייח' עובייד ומוסטפא דיראני, בתמורה לטננבאום ולגופות שלושת חיילי צה"ל, שנחטפו בהר דב. באוקטובר 2007 הסכימו ישראל וחיזבאללה להחליף את חסן עקיל, פעיל חיזבאללה, שנשבה בשנת 2006, וגופות שני לוחמי חיזבאללה, שנהרגו במלחמת לבנון השנייה, בתמורה לשרידיו של גבריאל דווייט, תושב ישראל, שטבע בשנת 2005, ונשטף לחוף לבנון.
ביוני 2008 שחררה ישראל את האסיר הלבנוני נסים ניסר, ובתמורה קיבלה מחיזבאללה שרידים חלקיים של כעשרים חיילי צה"ל, שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. ביולי 2008 שחררה ישראל את סמיר קונטאר, שהורשע בהשתתפות בפיגוע בנהריה (1979), אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמת לבנון השנייה, וגופות של 199 לוחמים ערביים. בתמורה שחרר חיזבאללה את גופות שני החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שחטף בפתיחת מלחמת לבנון השנייה, ובתמורה לדוח חיזבאללה על גורלו של הנווט הנעדר רון ארד.
מאז מבצע צוק איתן (2014) מנהלת ישראל משא-ומתן עם חמאס על עסקה, שבמסגרתה יוחזרו לידיה גופות החיילים הדר גולדין ואורון שאול ושני אזרחים ישראלים, שנכנסו לרצועת עזה.
קדושה מסויגת
מצוות פדיון שבויים קדושה מאוד ביהדות - בשל הערבות ההדדית של בני עמנו, אך מסויגת בחומרתה מתוך חשש, שחטיפת יהודים תהפוך למקצוע מכניס של הגויים - כנאמר במשנה, "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין ד' ו'). וידוע המקרה של רבי מאיר ב"ר ברוך (מהר"ם) מרוטנבורג בן המאה השלוש-עשרה לספירתם, שנכלא במבצר אנזיסהיים בגרמניה, וסירב להשתחרר משביו כיוון שהמחיר, שנדרש עבור שחרורו, היה כבד מדי בעיניו. בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.
בכהונתו הראשונה כראש ממשלה גיבש יצחק רבין מדיניות להתמודדות עם פיגועי מיקוח, "דוקטרינת רבין", שלפיה יש להעדיף מבצע לחילוץ בני-ערובה על פני ניהול משא-ומתן עם מחבלים - גם אם הסיכויים להצלחת החילוץ אינם גדולים, וגם אם קיים סיכוי לנפגעים מבני-הערובה ומכוחות החילוץ. בניגוד למבצעים לחטיפת בני-ערובה למשא-ומתן (גי"ל, ארגז ועוד) - היו מבצעים כאלה באירוע חטיפת מטוס "סאבֶּנה" (מאי 1972), הטבח במעלות (מאי 1974), אירוע מלון "סבוי" בתל אביב (מארס 1975), אירוע כפר יובל (יוני 1975), מבצע "יונתן" (יולי 1976), אירוע כביש החוף (מארס 1978), אירוע משגב-עם (אפריל 1980), חטיפת נחשון וקסמן (אוקטובר 1994) ועוד.
כפי שאפשר להסיק מרשימת אירועי שבי, בני-ערובה וחטופים, לא החזיקה דוקטרינת רבין מעמד מול המציאות, וישראל ניהלה משא-ומתן עם ארגוני מחבלים על שחרור שבויים, בני-ערובה וחטופים וגופות של חיילינו.
עסקת ג'יבריל השנייה - ובעיקר, עסקת שליט ופרשת רון ארד - זעזעו את הציבור הישראלי, שנותר חלוק בדעותיו בעניין פדיון שבויים. מחד-גיסא טוענים, שהמחיר המופקע, שמשלמת מדינת ישראל לפדיון שבויה, פוגע מאוד בביטחון הלאומי, ושוחק מאוד את ההרתעה. מאידך-גיסא טוענים, שיש לעשות הכל לפדיון שבויים כיוון שיש אמנה בלתי-כתובה בין האומה לבין חייליה, שישראל תעשה הכל למענם.
בעקבות חטיפת גלעד שליט כינס אהוד ברק, שר הביטחון, ועדה בראשות השופט בדימוס מאיר שמגר לגיבוש קני-מידה ברורים להתנהלות במקרה של שבויים ונעדרים, ביוני 2009 הגישה הוועדה את מסקנותיה, אך מאז, כנראה, טרם דנה הממשלה במסקנות הוועדה.
כרגע, כשבידי חמאס עשרות חיילים שבויים, אזרחים חטופים וגופות של נרצחים, מתחיל דיון ציבורי, שבינתיים אינו מתפרץ בציפייה למבצע קרקעי גדול, אך כבר מציב את הדילמה - האם לעשות הכל להשבת השבויים, החטופים והגוויות, או להעדיף מכה אנושה על חמאס? המורשת של פדיון שבויים מאז קום המדינה אינה יכולה לשמש מדריך לפתרון הדילמה, כיוון שאינה ברורה.
ניתוח העסקות לפדיון שבויים מלמד, כי מאז עסקת עמרם (אפריל 1978), נפרץ המחסום, והמחיר, שמשלמת ישראל עבור פדיון שבוייה, מאמיר מאוד, כאשר בעסקת שליט, לדעת עוז, נקבע "תג מחיר חדש ותקדימי (לרעת ישראל) ...". זאת, כיוון שישראל אינה מנהלת משא-ומתן קשוח, וחמאס וחיזבאללה יודעים לנצל את התנאים - ובעיקר, את דעת הקהל הישראלית - לטובתם.
כלומר, למרות השסעים החברתיים והפוליטיים, על הממשלה להסביר לציבור הישראלי את סוגיית השבויים והנעדרים (שו"ן), כדי להקשיח את דעת הקהל בנושא הטעון מאוד. ולא - תמשיך דעת הקהל הישראלית להיות עקב אכילס במדיניות ישראל לפדיון שבויים.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
