מה יהיה אחרי

בשבת שמחת-תורה, 7.10.23, ספג עם ישראל מהלומה אדירה מחמאס, איבד למעלה מ-1,000 איש וכמאתיים ויותר נחטפו והובלו לעזה. הטראומה כאן במלוא עוצמתה והיא אינה הולכת לשום מקום. קרוב לוודאי שתתחלף בהדרגה אצל רבים בפוסט-טראומה. שינוי כזה יהיה פונקציה של ההתפתחויות בחודשים הקרובים, שאיש אינו יודע כיצד תראה. הלם המשפחות שנפגעו ברור ומובן, מה גם שהאסון נפל עליהן כרעם ביום בהיר ושיקף מכשלה לאומית ענקית ורבת ממדים. יסודות המכשלה ידועים; אופי ועיתוי נקמתה היו להפתעה אסטרטגית ברוח ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים 1973 ובעוצמה לאומית דומה. דווקא מפני שמכה אסטרטגית זו חזרה על האירוע ההוא - ניזקה כפול ומכופל. מעניין להיווכח שנסיבות הטראומה הנוכחית דומים עד כדי דמיות (Similarity) לטראומה הקודמת: שאננות, התנשאות חברתית ומעמדית, זלזול באויב, מאבקים פנימיים מסוגים שונים וריפיון רוח ושכל של כלל ההנהגה הלאומית - הכתובת הייתה על הקיר; אך הכל העדיפו את "משחקי הרולטה" על השכל הישר.

לפתע התברר שאיננו נתונים בעימות עם אויב יחיד - חמאס, אלא בעיבורה של מערכה רב-זירתית ובאיום אסטרטגי מהותי שאותו בנתה אירן באזור בגלוי, במוצהר, בהתמדה ומתחת לאפנו ממש. היו מי שהזהירו והיו אפילו מי שהבינו שהולכת ומתרקמת באזור ובעולם בכלל מציאות גיאו-פוליטית חדשה ומאזן כוחות עולמי חדש, וזו התפתחות שחובה להתייחס אליה בכובד ראש לנסות לנצל את הזדמנויותיה (שלום על מדינות ערביות "מתונות") אך עוד יותר מכך להיזהר ממכשלותיה - יריב חזק, ערמומי, מניפולטיבי, נחוש, שלו תרבות שונה משלנו ושאיפות הגמוניות אימפריאליסטיות. מכל אלה התעלמנו למעשה כשאנו מתבהמים בזירה הפנימית על כדי הרס עצמי. אחרי 75 שנות עצמאות וניסיון של שבע מלחמות שרק שתיים מהן הסתיימו בניצחונות אמיתיים אך זמניים, נתונים אלה כשלעצמם מספיקים לעורר חלחלה. וכשזוכרים שהמלחמות שלא מוצו הישגיהן היוו קדימון להפסד הבא, התדהמה גדולה עוד יותר.

באירוע שמחת תורה התעשת עם ישראל יחסית במהירות אך במחיר יקר מאוד, והסכים בחוגים רחבים מאוד שהמעשה החמאסי כל כך חמור עד כי הלקח הראשון העולה ממנו הוא שיש לחסל את שלטון החמאס בעזה ולחולל בה מציאות חדשה. הגילויים העולים מהטיפול הצבאי באיו"ש במקביל לפעילות הצבאית בעזה, חושפים שאין הבדל מהותי באופיין של הישויות בשני האזורים ואם הוא קיים הוא כמותי מזערי ולא מהותי אידאולוגי.

שלוש תופעות מדאיגות התלוו "לגילוי-עצמי" זה: א. ההתלכדות הדרושה לניהול המערכה הצבאית החיונית להשמדת חמאס בתנאי הזירה העכשוויים - לא הושגה. פרי באושים של "החינגא הנאו-דמוקרטית המעושה" שהתחוללה במדינה ערב הקטסטרופה. כיצד השפיעו האירועים האלה זה על זה, יהיה צורך לחקור היטב אחרי המלחמה. דומני שהרמז הראשון מצוי כבר בידינו והוא עולה מדבריהם של מנהיגי חמאס וחיזבאללה, היריבים הישירים שלנו בעימות זה, לאמור: "סממני ההתפוררות החברתית שלטונית בישראל בשמונת החודשים הראשונים של שנת 2023! ב. הרמז השני הוא ההכנות למעבר ההתקפי שביצע חמאס בחודשים האחרונים בסמוך לגבול הרצועה, אותו ביצע ביום 7.10.2023 ב-06:30 בבוקר, בהפתעה אסטרטגית-מושגית מלאה. ג. הרמז השלישי הוא שילוב בין התחדשות ההאשמות הדדיות בין הגורמים הפוליטיים שהיו מעורבים באנרכיה הממשלית לפני "יום השבר". כהמשך לכך אנו נתונים כבר עתה במחלוקת ציבורית חדשה בשאלה מהן מטרות המלחמה, אף על-פי שקבינט המלחמה קבע אותן כבר לפני למעלה משבועיים: חיסול שלטון חמאס בעזה ושחרור החטופים. בתירוצים מתירוצי-הבל שונים מתסיסים חוגים חסרי אחריות את משפחות החטופים, לפחות בחלקן, לנסות ולאלץ את הממשלה לסטות מקו מוגדר זה לעבר דרך חתחתים מסוכנת לביטחון הלאומי.

הסיכון העיקרי במהלכי-סרק אלה הוא עצירת המהלכים המיועדים לחיסול שלטון החמאס וניהול מו"מ להשבת החטופים! כשהכול יודעים ששעון החול של המהלכים הצבאיים שבהם מדובר איננו בלתי-מוגבל, שהחזית הצפונית ממשיכה לאיים על המדינה, שחמאס איננו נסחט אלא אם הוא משיג את מטרותיו ומטרתו העיקרית היא לשמר את קיומו ואת שלטונו בעזה.

עם כל ההבנה לדאגת משפחות החטופים ליקיריהם על-רקע הסכנות המרחפות מעל ראשם, זו התנהלות חסרת אחריות ברמה הלאומית ואסור שקבינט המלחמה יכנע ללחצים אלה. להנהגת המדינה אחריות כוללת לשלום האזרחים ועליה לנווט את מהלכיה בפועל מתוך שיקול כולל אך זהיר בכוונה למזעור נזקים כולל. מאידך אסור שיעדיף שיקול אסטרטגי מסוג אחד על שיקולים מסוג אחר אך ורק או בעיקר בשל שקלול יתר של גחמות אזרחיות כאלה או אחרות. במלחמה כל ההחלטות קשורות כך או אחרת בסיכון חיי אדם וכשל חמור שהתחולל מסיבה כלשהי איננו הצדקה לחולל תחת לחץ נפסד כשלים חמורים נוספים². בשלב זה אף אחד אינו יודע מה יהיה אחרי כיבוש עזה או אפילו במהלכו; במקרה הטוב אנו יודעים מה היינו רוצים שתהיה התוצאה, ורק בקרוב מה נחוץ לעשות לשם כך. מכל מקום השיעור הקריטי העולה מ-17 השנים שחלפו מאז "מבצע שומר החומות" הוא שביטחון ישראל מחייב שליטה צבאית וריבונית על כל השטחים החיוניים להגנת מדינת ישראל מול איומים קיימים וחזויים. וחייבים לנסח דוקטרינה חדשה ליצירת מרחבי ביטחון מפורזים לאורך גבולות מאוימים.

מאמרם של פרופ' ריינהולד וד"ר גרין - "דחוף: אסטרטגיה ישראלית לעזה של אחר חמאס", שגוי בקונספט ובנאלי בהתמודדות עם מורכבות הבעיה דווקא על-רקע אירועי ה- 7.10.23. למעשה חוזר המאמר על עמדות שהציג פרופ' ריינהולד למיטב זכרוני כבר לפני קרוב ל-20 שנה. אלא שאינני מוצא בו תובנות חדשות או דגשים חדשים המתבקשים מאירועי השנים האחרונות ובמיוחד מהאירוע הנ"ל, כאילו אין מה ללמוד מכל הניסיון העשיר והמצטבר משנים עתירות אירועים אלה.

הנחת יסוד בדברים אלה היא שהסכסוך המוגדר כסכסוך ישראלי-פלשתיני איננו כזה משום שהפך כבר מזמן לענף במאבק האידאולוגי בין המערב "המתקדם" לבין האיסלאם העולמי. המאה ה-21 מאופיינת בכך שהאיסלאם העולמי חוזר ומקבל באופן מובהק את החלוקה ההיסטורית בין שיעים לסונים ומאז "האביב הערבי" לפני כ-12 שנים מיוצגת חלוקה זו על-ידי אירן השיעית מזה ועל-ידי קבוצת המדינות הסוניות המכונה מתונות שסעודיה היא אחת השחקניות העיקריות בה, אם לא העיקרית.

משחקן של המעצמות הגדולות באזור זה הופך בהדרגה לשיקוף חד-משמעי של המאבק על ההגמוניה העולמית בעולם הרב-קוטבי החדש, המתהווה אחר קריסתה של רוסיה הסובייטית (1989) והופעתה המשמעותית של סין בזירה העולמית, כ-40 שנה אחרי תום מהפכת התרבות (1978). לאחרונה מצטרפת למרוץ גם הודו כשאירופה עדיין נשרכת אחרי ארה"ב, ועל-רקע ההתפוררות הפנימית של הקהילה האירופית, ספק אם ביכולתה לייצג בטווח נראה לעין כוח עולמי עצמאי.

בכל המקרים הנ"ל הכוחות הגדולים ולצידם הכוחות הבינוניים והקטנים יותר בזירה הבינלאומית מיוצגים על-ידי מדינות לאום שאינן בנויות על טהרת האנתרופולוגיה הלאומית³ של הרוב בהן. ברובן לקט כזה או אחר של הרכבים ממקורות שונים ובין הרכבים השונים הללו מידת האינטגרציה היא חלשה עד בלתי-קיימת. לצד מבנים אלה מתפתחת בחסות האיסלאם "מהפכה אידאולוגית-דתית מוסלמית", שמבקשת להשליט הגמוניה מוסלמית בעולם. תהליך זה מתואר היטב בספרו של הנטינגטון "התנגשות הציביליזציות" ואין צורך שנרחיב בכך. תהליך זה כיום הגיע לשלב המאבק הכפול: בין איסלאם מזה ל"כופרים המובהקים" (מי שאינם מוסלמים) מצד אחד, ובין הסונה (סעודיה וכל הגוש המוסלמי הקשור אליה) לשיעה (אירן והגוש המוסלמי שעימה) מהצד השני.

אירן חותרת להקמת אימפריה שיעית בינה לבין הים התיכון ובאופן זה להשיג הגמוניה אזורית ונוכחות מייצגת עולמית לאיסלאם; מנקודה זו תמשיך את המאבק להגמוניה עולמית. לשם כך היא מפתחת נשק גרעיני ואם לא תעצר בכוח על-ידי המערב, תמשיך בכך עד להשגתו המלאה ואף מעבר לכך. על-רקע זה ועל-רקע הסתלקות חלקית של ארה"ב מהאזור⁴ מבקשת ישראל להתקרב למדינות הסוניות "המתונות" בחסות ארה"ב ולהקים במשותף עימן גוש אסטרטגי נגדי לגוש האירני שיוכל לרסן את האיומים הגלומים בו ובשאיפותיו האימפריאליות. תומת ישראל לגוש זה היא ביכולותיה הצבאיות הטכנולוגיות והמדעיות ובהיותה מוקד אזורי מבחינות אלה מול היום האירני. כ"כ, יחסיה הטובים עם ארה"ב מהווים - לפי שעה - נכס פוליטי וגשר נוסף לארה"ב הדמוקרטית.

מול סיטואציה דינמית והפכפכה זו יש לראות כל מה שמתחולל כיום באזור, ולמה מחויבת ישראל אם היא אכן רוצה להתכנס אל תוך הסדר גיאופוליטי מסוג זה. האנרכיה שכפו עלינו אבירי הדמוקרטיה המזויפת מבית מדרשם של אהוד ברק ואהרן ברק וגרוריהם בתחילת שנת 2023, מסכנת מאוד מבנה זה, והייתה בין הגורמים המרכזיים לאירוע "עוטף עזה" מ-7.10.2023.

נראה שהמלחמה המתנהלת עתה בעזה, היא רק מענה חלקי לסיבוכים שהרשלנות והנכלוליות של אבירי החיים הטובים שלנו ניסו לסבכנו בה. בעולם דינמי כל כך, אין מקום לשאננות ואין מקום למאבקי-סרק פנימיים על תיאוריות מופרכות מיסודן. אין דמוקרטיה שבה העם איננו הריבון, על כל המשתמע מכך. אין משפט קיום לחלוקת המדינה המצומקת שלנו לשתי מדינות "יהודיות" רק בכדי שניתן יהיה לנסוע בשבת בתחבורה ציבורית ואין חיים בצוותא עם הקבוצות הקיצוניות ביותר והלוחמניות ביותר באיסלאם הפונדמנטליסטי.

ומכאן להנחות היסוד האופרטיביות:

א. ישראל חייבת להביס ולחסל את חמאס בעזה ולשמר בידיה את השליטה הצבאית ברצועה.

ב. חיזבאללה הוא הכפיל הגדול והחזק של חמאס ואיומו על ישראל בלתי נסבל. על-כן, ישראל חייבת להביס את חיזבאללה, להפוך את אזור דרום לבנון לאזור מפורז מכל נשק כבד ומתקנים צבאיים, עד מרחק של כ-30 ק"מ מגבול הצפון שלנו.

ג. אסור לחבר שנית בין עזה לאיו"ש זוהי מכפלה פוטנציאלית של איום שאת ממדיו ומשמעותו ראינו ב-7.10.2023.

ד. חייבים להפנים שירדן במתכונתה הנוכחית איננה נכס אלא נטל על הביטחון הלאומי שלנו. כשם שעזה ולבנון היו לחזית פעילה נגד ישראל בהשראת חתרנותה של אירן, כך יהיה גם עם ירדן, אם לא נשנה את תנאי המשחק בגבול זה ונפרק את המוקש החתרני של פליטי מלחמת 1948 באופן שלא יפרק את הביטחון הלאומי של ישראל ואת מעמדה הריבוני על אדמתה.

ה. על ישראל להסתלק מכל מחויבות לפתרון מדיני של נושא הפלשתיני (ערביי ארץ-ישאל המנדטורית) - שעוצב בצורתו הנוכחית עקב תוקפנותם של הערבים נגד ישראל ב-1948 ולאחריה.

ו. כל פתרון מדיני חייב לקחת בחשבון את ההשקפה הציונית עליה קמה מדינת ישראל ולפיה זו מדינתו של העם היהודי כולו, ועליה להבטיח בפועל שמצב כזה ישמר בכל עת; גם מבחינת השמירה וההגנה על המדינה וגם מבחינת היכולת להציע מקלט מעשי לכל קהילה שמצבה יחייב עקירה פיסית.

ז. ירדן, במקורה היא חלק "מפלשתינה המנדטורית" והוקמה בעורמה ובמרמה על-ידי בריטניה ב-1192 על 78% משטח המנדט!!!⁵ - בניגוד לכוונה המוצהרת של הצהרת בלפור (1917), שנועדה במקור לפתרון בעיית סבלות הגלות של עם ישראל. ישראל מקבלת עובדה זו ומשלימה עימה בתנאי שירדן תספק את הפתרון הטריטוריאלי לפליטים הפלשתינים, בין אם באמצעות קליטתם בירדן כאזרחים ובין אם בדרכים אחרות שבהן ניתן לדון בנפרד. פתרון אפשרי ורצוי הוא פדרציה ירדנית-פלשתינית בארץ-ישראל המזרחית והסכם שלום ושת"פ מורחב או מחוזק שייצב ויבטיח את שרידותו של הסכם כזה. כמה עשרות אלפי פלשתינים יקלטו בישראל כמחווה הומניטרית במסגרת איחוד משפחות ובהדרגה, כפונקציה של השתלבותם הקונסטרוקטיבית באוכלוסייה הערבית בישראל, יזכו גם באזרחות ישראלית (כפוף למדיניות הגירה לאומית רב-שנתית קבועה בחוק יסוד).

ח. עזה תישאר בריבונות ישראל.

ט. איו"ש יסופח לישראל - בקעת הירדן תחילה.

י. ישראל תחתור להסכמי שת"פ בתחום ההגנה האזורית עם כל המדינות שיחתמו עימה על הסכמי שלום ושת"פ (במסגרת זו תראה את מרחב ההגנה המזרחי שלה מעבר לגבולה המזרחי של ירדן) וארה"ב תספק להם תמיכה פוליטית וגיבוי לוגיסטית. התנאים יעובדו לפרטיהם במהלך הדיונים החוזיים.

לסכום:

בין אם תתממש ברית אזורית בחסות ארה"ב ובהשתתפות סעודיה - על יסוד הסכמי שלום ושת"פ מלאים בין כל חבריה - ובין אם לא, אסור לישראל להפקיר את שיקולי הביטחון היסודיים שלה לרצונו הטוב של גורם מדיני חיצוני כלשהו. המבחן האחרון בעזה מוכיח שגם מצרים וירדן אינן "ידידות-אמת" שישראל יכולה לסמוך עליהן ולהישען על רצונן הטוב. לפחות כך לפי שעה וכשלושים שנה ויותר אחרי שהסכמים אלה נחתמו (טיעוני מערכת הביטחון שלנו בנושאים אלה הופרכו שוב במבחן האחרון). בפועל ירדן היא חזית פוטנציאלית באסטרטגיה הכוללת של אירן במאבקה נגד ישראל.

ארה"ב חיה באשליה שישראל עומדת להסכים להקמת נוסח כזה או אחר של מדינה פלשתינית על חלק משטחי א"י המערבית - אסור שדבר זה יקרה⁶. הוא מסוכן לקיומנו מפני שאין מי שיכול להבטיח שלא תהפוך למדינה חמאסית, חיזבללאית או דאעשית אחרת. ישראל חייבת לשמור בקפידה על זכויותיה ועל עקרונות הבטחת הביטחון האזרחי בכל הזירות ובכל המצבים, מפני שמתרגלים לשינויים שנעשים ברגעי "אופוריה" ומשלמים את המחיר בריבית-דריבית, כשאר האופוריה נמוגה. ראינו כבר יותר מפעם שגם הבטחותיה של ארה"ב עשויות להתברר כאופוריה...