מת למות

פעם אחת יותר מדי

אני נחרדת כשאני רואה רוכבי אופניים, רגילים וחשמליים, קורקינטים ואחרים, הנוהגים בדרך חד-סטרית, אך מהכיוון ההפוך, ובאים מול מכוניתי בלי מורא. נדמה להם, שברכבים קטנים וקלים מותר להם לא להיות זהירים ולעבור על החוק! הם לא מבינים, שלהיקלע לתאונה רצינית, זה קורה רק פעם אחת בחיים, פעם אחת יותר מדי! מה אומר לכם, הם כנראה מתים למות, ולא בכבוד.

היום או מחר, ייתקלו בנהג ששתה בירה או שתיים לפני שאחז בהגה ולא שם לב לילד או לאיש מבוגר, שחצו את הכביש מבלי להביט ימינה ושמאלה כמו שלימדו אותנו בגן ובבית הספר. מי ישלם אז את המחיר? רק האימהות! הן נשארות בידיים ריקות או בידיים מליאות אך "שבורות" וחייהן יהפכו בין רגע לצער אחד גדול, שילווה אותן כל ימי חייהן! שלא לדבר על הנפגעים עצמם שייהפכו לנכים.

אני מזדעזעת לראות, כנהגת, איך אפילו נהגי מוניות מקצועיים "גונבים רמזור צהוב", או עולים ברכבם על מעבר החצייה תוך שהם מחכים לנסוע מיד כשהצהוב מופיע ו'נותנים רייס', כאילו הם בתחרות ספורט ורוצים לנצח! את מי לנצח? נהגים אחרים? או את הולכי הרגל שצריכים לעקוף את המונית העומדת על מעבר החצייה? לאן הם ממהרים כשהם צופרים מאחוריך בעוד הם רואים שהתנועה עמוסה לפניך?

אומרים, שהמהירות היא מהשטן, וצודקים! כי הנוסע לאטו בדרך פקוקה, מגיע בעתו למחוז חפצו!

מתה לחיות

תשאלו, מדוע אני כה רגישה לעניין זה של תאונות דרכים? ואענה לכם מבלי להסתיר דבר, משום שאולי בזכות חשיפת סיפור עצוב זה, אציל ולו נפש אחת בישראל.

אמי, חנה סיאני ז"ל, כהולכת רגל, הייתה מאוד לא זהירה בדרכים. כל הזמן היא רצה לעבודה וממנה הביתה לטפל בשתי היתומות שלה, שציפו כל היום לבואה לעת ערב מעבודתה כסוכנת הבית של ד"ר ג'ורג' ואמילי הלפרין. לא בכדי רצה אם לפה ולשם, כי רצתה להספיק, להספיק לחיות!

"החיים קצרים", הייתה נוהגת לומר לא פעם. כך אמרה וקבעה את גורלה! אני מאמינה, שלמילים יש כוח, ושאתה קובע את גורלך במו פיך!

כשבגרתי, נהגה אמי להזהיר אותי לא פעם: "שמחה'לה, תיזהרי מאוד כשאת חוצה את הכביש, יש נהגים לא זהירים בדרך. יש גם כאלה עם אופניים ווספות שנוהגים בפזיזות. תמיד תלכי על המדרכה ותחצי את הכביש רק במעבר חצייה! אז עוד דקה שתיים תחכי כדי שתהיי בטוחה בחציית הכביש. אם תנהגי כך, גם אחותך הקטנה, שרה'לה, תנהג כמוך".

נכון, אימא צדקה, למרות שהיא עצמה לא קיימה את מה שביקשה משרה'לה וממני. הבנתי שצריכים להיזהר גם כשחוצים את הכביש במעבר חצייה ובמיוחד שיהיה קשר עין ביני ובין הנהג.

בקשה מוזרה

כשהגעתי לגיל בת מצווה, אמרה לי אימא משפט מוזר: "שמחה'לה, תקפידי כל חייך ללכת עם תחתונים נקיים ושלמים"!

מה? איזו מין בקשה זו? חשבתי לעצמי והיא, חזרה ואמרה לי זאת מידי פעם מחדש, עד שיום אחד שאלתי אותה: "אימא, למה את אומרת לי שוב ושוב שעליי ללבוש תחתונים נקיים ושלמים, האם זה לא ברור"?

והתשובה שלה הייתה יותר מוזרה: "שמחה'לה, אף פעם אנו לא יודעים מתי ואיך נמות. אם חס וחלילה תיפגעי בתאונת דרכים והשמלה שלך תופשל, מי שיהיה לידך באותה שעה, יראה שיש לך תחתונים נקיים ושלמים ולא תחתונים מלוכלכים עם טלאים".

"אבל אימא", אמרתי לה וכולי רועדת לשמע הבקשה הלא נורמלית הזאת: "מה זה משנה אם התחתונים שלי יהיו נקיים, עם טלאים או בלי בתאונה כזאת, העיקר שאני אחיה אחרי התאונה ואחלים"!

"לא, שמחה'לה, תשמעי בקולי ותקפידי על כך, כדי שגם ברגע מיוחד זה, תשמרי על צניעותך"!

זה הזכיר לי את סיפור העם על סוליקה ממרוקו, שהאמיר של העיר ביקש מהוריה להשיאה לו לאישה, והיא סירבה. נקבע לה עונש מוות בתלייה, והיא ביקשה בקשה אחרונה: להביא לה שתי סיכות ביטחון והידקה את החצאית שלה לגופה.

"נבואה" שהתקיימה

היום אני משתאה לראות אנשים שהולכים ללא בושה ברחוב עם מכנסי ג׳ינס קרועים הנחשבים כמותג ועולים כסף רב, דווקא משום שהם קרועים. בגדים אלה לדידי הם בגדים של עניים, שאין להם כסף לקנות בגדים חדשים ללא קרעים. אימא הייתה מתקנת מיד כל חור בגרב ותופרת כל קרע בבגד ומוסיפה טלאי בצבע הבד! אבל התחתונים שלנו, היו תמיד שלמים וללא כל טלאים!

דחקתי את בקשתה של אמי ל"מחסן ההצעות של אימא", כולל ההצעה המזעזעת הזו ושכחתי ממנה לגמרי. החיים זרמו והנה יום אחד אמי האהובה נדרסה למוות בהיותה בת חמישים שנה בלבד! היא מיהרה מהמכולת הביתה ובידה צנצנת לבן שביקשתי שתקנה לי. כדרכה, חצתה את הכביש שלא במעבר חצייה ובלא שהסתכלה ימינה ושמאלה, כפי שלימדה את שרה'לה ואותי, ואוטובוס דרס אותה למוות! בהיותה מוטלת על הכביש, אמרה לי שכנתנו שהייתה במקום בשעת התאונה, ששמלתה של אמי הופשלה וראו את תחתוניה ושהיא דאגה לכסותה, כדי לשמור על צניעותה.

רעדתי בכל גופי לשמע דבריה ושאלתי אותה: "איך נראו התחתונים של אימא שלי"? היא נדהמה מעצם השאלה המוזרה בשעה קשה זו וענתה לי, שהם היו לבנים. המשכתי לשאול אותה: "האם הם היו נקיים ולא מטולאים? היא הביטה בי במבט מוזר כאומר: מסכנה היתומה הזאת, מרוב צער השתגעה לגמרי ושואלת שאלות כאלו תמוהות ואמרה: "הם נראו נקיים ובלי כל טלאים. למה את שואלת"? לא עניתי, וכי מה אומר לה, שמכך הזהירה אותי אימא וכך קרה לה?

ימים רבים עברו מאז התאונה. הייתי בת 24 בלבד בשעת מותה. אודי שלי היה בן חודש ואיריס שלי בת שלוש.

בכל פעם שאני רואה את הולכי הרגל והנהגים העוברים על החוק וביודעין, אני נזכרת בתאונה שקרתה בגלל נהג האוטובוס שעבר על החוק וקיפד את חייה של אמי האהובה, אך גם בשל היותה הולכת רגל לא זהירה. הצער עמוק ולא יישכח מליבי לעולם! במותה, חשתי בצורה עזה מהי יתמות, כשנותרתי ללא שני הוריי. חבל דאבדין ולא משתכחין.

רבים הם הולכי הרגל העוברים על החוק שלא נענשים בסכומי כסף גדולים, אם בכלל, וכמותם נהגים פרועים, שהשופטים משום מה לא מענישים אותם כפי שמגיע להם! במקומם, הייתי מחרימה את כלי רכבם, הקטנים והגדולים, מוכרת אותם במכירה פומבית ובכסף זה, מעלה את משכורתם של אנשי הביטחון והשוטרים. אני בטוחה, שתוך זמן קצר יהיו הרבה פחות תאונות דרכים!

בקשה!

מכאן אני פונה לנהגים ולהולכי הרגל בתחינה: חברים, החיים הם מתנה שניתנה לנו חינם. הבה נשמור על מתנה יקרה זו, בדרכים, בבית..., וכך נזכה כולנו בחיים בריאים ומהנים כפי שמגיע לנו. די לנו בצער המלווה אותנו בימים אלה ובמות חיילינו הגיבורים ונקיים בכך את הפסוק: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים, ד׳, טו׳). פסוק זה מלווה אותי מילדות יחד עם הפסוק: "ועָשׂית מעקה לגגךָ" (דברים, כב, ח׳), כחובה שיש לנו מן התורה להישמר ולשמור על עצמנו ולצמצם את הסיכונים בחיינו. תודה!