בשש אחרי המלחמה

דמיון רב אני מוצא בין רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים לרמטכ"ל מלחמת "חרבות ברזל", רבי האלופים אלעזר דדו והרצי הלוי. וקודם כל בחזות. פנים קשוחות, חרוצי קמטים, מקרינות נחישות ללא פשרה. תחת הראשון התרחש מחדל יום הכיפורים תשל"ד, ובעקבותיו הובלת צבא ישראל לגדול בניצחונותיו. צבא מצרים פלש לתחומי השטח שבשליטת ישראל ונהדף עד 100 ק"מ מקהיר.

תחת השני התרחש מחדל שמחת תורה. צבא המחבלים הברברים פלש לעוטף עזה, ביצע את פשעיו המזוויעים, ועתה מוצא עצמו תחת צבא מאושש, הכותש אותו, בדרך להכחדת שלטון החמאס.

רב אלוף הלוי היה ילד בן 6 במלחמת יום הכיפורים, וכבן 9 כשנפטר דדו מהתקף לב, רק בן 50. הלוי בוודאי למד הכל על המלחמה ההיא, שהסבה לנו כ-2,800 חללים ועשרות שבויים. צבא מצרים נערך כהלכה לאותו יום מר ונמהר, בעוד שצה"ל היה שאנן, סמך על קו המעוזים הדליל. בלחימה עזה, בפיקודו של דדו, הדף את האויב אחורה. כך גם ברמת הגולן, בפלישת הצבא הסורי והתקדמותו כמעט עד הכנרת, בטרם נהדף אחורה והובס.

במלחמת "חרבות ברזל" נחלנו את הגדול באסוננו, כאשר כמעט 1,400 מתיישבים בעוטף וצעירים חוגגים, ובהם גם לוחמים, נרצחו ביום אחד, 240 נחטפו למנהרות עזה. שוב שאננות, יוהרה, היעדר קשב למי שהזהירו מפני הבאות, הולידו את האסון כעבור 50 שנה, שיכול היה להימנע.

הרמטכ"ל הלוי שימש רק עשרה חודשים בתפקיד הקשה, כאשר במשמרת שלו אירע טבח שמחת תורה. ההלם ביום-יומיים הראשונים התחלף עד מהרה לנחישות ולמנהיגות. צה"ל חזר לעצמו ומשתלט אט-אט על רצועת עזה, במטרה כפולה - להחזיר את כל החטופים ולמוטט את שלטון החמאס. והמחיר כבד. כבר עתה אנו מונים יותר מ-400 נופלים.

ישנם הבדלים בין שתי המלחמות. ביום הכיפורים נלחמנו נגד שני צבאות מיומנים, חמושים היטב, שתקפו אותנו מדרום ומצפון, והתוצאות ידועות. עם מצרים יש לנו הסכם שלום, אומנם קר אך מחזיק מעמד זה למעלה מארבעים שנה. סוריה הפכה למדינת אויב מפוררת, משמשת מגרש משחקים עבור האירנים, שרואים בה חלק מטבעת החנק הצפונית - מדרום לבנון אל רמת הגולן. רק בצפון נאלצנו בימים ההם לפנות ישובים.

הפעם אנו נלחמים נגד שני ארגוני טרור, נתמכים מרחוק על-ידי מדינת טרור. חמאס וחיזבאללה התארגנו כצבאות לכל דבר. חמאס פתח במלחמת הפתע, חיזבאללה הצטרף. שוב, מלחמה הנערכת בשתי חזיתות, והפעם בשטחים מאוכלסים בצפיפות. הסבל העיקרי הוא נחלת אוכלוסייה תמימה - זו רודפת השלום אצלנו וזו הנתונה למשטר האימים של סינוואר. המלחמה הנוכחית עודנה בעיצומה. מתארכת כמו כמלחמת העצמאות או מלחמת ההתשה, והסוף אינו ידוע.

התופעה המרנינה במלחמה הנוכחית היא אחדות הלוחמים, דבקותם במטרה, הנכונות להקרבה וההכרה שאין מלחמה צודקת ממנה, בעקבות פלישת ה7 באוקטובר. במלחמה הנוכחית העורף אף הוא שותף פאסיבי, בהיותו מטרה לירי הטילים המשוגרים לעברו, ולא רק בגבול הרצועה ובגבול הצפון. גם באר-שבע ותל אביב סופגות מטחים. כולנו מרגישים את המלחמה הזאת, כולנו שותפים לדאגה לשלום לוחמינו ולשלום חטופינו. לב כולנו עם המפונים מיישוביהם ההרוסים בעוטף ומיישוביהם בצפון.

האם אכן אותה אחדות מופלאה בקרב הלוחמים שוררת גם בקרב האזרחים? למרבה הצער, כבר יש אלמנטים בקרבנו המבקשים לחדש את ריב האחים, להעלות מאוב את המאבק בממשלה מהימים שקדמו למלחמה, ימי ההפגנות בכיכרות, עם שלטים מסיתים, שתורגמו על-ידי האויב כשעת כושר להפתיע את ישראל השסועה והבלתי ערוכה לקבל את פני הרעה. הסממנים לכך כבר גלויים לעין כל. הפוליטיזציה בערוצי התקשורת, במיוחד 12 ו-13, התבטאויות קשות נגד ראש הממשלה, שלטי החוצות המנצנצים בכבישים הראשיים על "ממשלת ההשתמטות", ועוד.

איננו יודעים מה יהיה בעזה בשש אחר המלחמה, כאשר התותחים יפסיקו לרעום. נקל לשער מה יהיה בישראל. אפשר לצפות לחידושה של מלחמה חדשה-נושנה, מלחמת ההאשמות הדדיות שעלולה להתגלגל הפעם לכדי מלחמת אחים, לבטח מסוכנת פי כמה מהמלחמה באויב האמיתי, שאותה מנהלים בגבורה והקרבה לוחמי צה"ל עזי הנפש. כזה הננו, עם שאינו יודע לנהל את המחלוקות הפנימיות בתוכו בלי שנאה יוקדת ליריב הפוליטי, בינתיים רק בקצוות מימין ומשמאל.

טוב שהלוחמים בשטח אינם מודעים להסתה המתעוררת בעורף, שעליו-עלינו הם מסוככים. הם, המכבים של ימינו, מאירים לנו את האור ומגרשים את החושך, בחג החנוכה העצוב ביותר שידענו. השאלה היא, אם ניצחון המכבים דהיום יהיה פחות משמעותי, אם וכאשר ייפרצו סכרי האיבה בין המחנות בתוכנו. או אז, מי ישורנו לאן יתגלגלו חרצובות הלשון בעקבות "חרבות הברזל".